10 דקות מהמוזיאון...

עכשיו כשהגיע סוף סוף הסתיו, הרוח מתחילה לנשוב והלחות יורדת אפשר לצאת לטייל ברחובות. בסמוך לשכונת פלורנטין נמצאת שכונת נווה צדק הציורית והיפה. ניתן לשלב סיור בנווה צדק לצד ביקור במוזיאון לח"י. זוהי הצעה לסיור של כשעתיים. סיפורים וחומרים נוספים ניתן למצוא במוזיאון.

בדרך כלל כשאנחנו מגיעים לתל אביב, העיר הגדולה - "עיר ללא הפסקה" אנחנו מבקרים בבתי הקפה, המסעדות והחנויות ביום, או במועדונים והפאבים בלילה. אני רוצה להציע לכם ביקור שונה מתל אביב התוססת והרועשת שאתם מכירים במקום שקט ומיוחד הטומן בחובו היסטוריה וסיפורים על אנשים שבזכותם קמה לאחר כמה שנים נוספות העיר ת"א.

 תחנה 1: גשר שלוש.

(רח' שלוש, מייד לאחר הצומת עם רחוב אילת)

אנחנו נמצאים בנווה צדק, שתי דקות מיפו, זוהי שכונה קטנה, אפשר להגיד אפילו "כפר קטן בתוך ת"א", הרחובות צרים, סימטאות מפותלות וחלק מהבתים, שעומדים על תילם עוד מהמאה ה-19 מתפוררים ומוזנחים. השכונה עוברת בשנים האחרונות תהליכי בניה אינטנסיביים של שימור המבנים הישנים ובנית מבנים חדשים על שרידי מבנים שהתמוטטו. קשה לדמיין איך נראו הרחובות האלו פעם...

בואו נחזור אחורה במכונת הזמן לסוף המאה ה-19, המקום שאנו עומדים בו עכשיו שומם. מה היה מסביבנו? חול וחול, פרדסים פה ושם והעיר הקרובה – יפו. המצב של היהודים ביפו באותה תקופה היה בכי רע.

ערביי יפו היו העשירים בעלי הבתים והיהודים חיו תחת חסותם בתנאי שכירות קשים. תנאי המגורים בעיר מזוויעים, הצפיפות איומה, זבל על הארץ וביוב זורם ברחובות, על מערכת סניטרית אפשר רק לחלום, מה שגורם למגפות קשות כמו דיזנטריה וכולירה. בקיצור - המצב בלתי נסבל תגידו לי, אתם הייתם ממשיכים לחיות בצורה כזו? תראו כמה מקום יש כאן, תסתכלו על ים גרגירי החול והשטח שיש כאן, אז למה לא לצאת מהחומות של יפו?

זה לא קל כשסביב ליפו יש רק חולות ושודדים. למרות התנאים הקשים התושבים הרגישו בטוחים יותר בין החומות. כדי לעשות צעד נועז שכזה ולצאת מן הבוץ היה צורך במנהיג – אדם שיסחף אחריו את היהודים ביפו מחוץ לחומות למרות החששות והפחדים.

ואכן, אותו אדם הגיע. הוא היה ירושלמי בשם שמעון רוקח (המוכר כיום בתור "מחלף רוקח"), "איש העולם הגדול" שבא בשנות ה-80 של המאה ה-19 ליפו, כדי לגבות מס דרך מיפו לירושלים. רוקח, רואה את מצבם הקשה של יהודי יפו ומיד נרתם לפעילות ציבורית. הוא מקים את האגודות הראשונות "בני ציון" ו"עזרת ישראל" שנועדו לעזור לעניי הקהילה היהודית ביפו, וביזמתו אף נפתח בית חולים יהודי ראשון ביפו.

רוקח גר בירושלים, הוא ראה את יהודי ירושלים יוצאים מחומות העיר העתיקה ומקימים את שכונת "משכנות שאננים" של מונטיפיורי. שמעון רוקח בקיא בעניינים ומציע לתושבי יפו לעשות דבר דומה. אמנם היה צורך בקצת כושר שכנוע אבל מה שהכריע לבסוף היו התנאים הקשים ביפו מצד אחד ומצד שני רעיון חדש להתיישבות עברית חדשה.

מיד מתחילה אגודת "עזרת ישראל" את ההכנות לבניית השכונה היהודית החדשה מחוץ לחומות. מתחילים לחפש אדמות באזור ומגלים שיש שטח נרחב בחולות ליד יפו ששייך ליהודי. אותו יהודי הוא הגיבור השני בסיפורינו. על שמו נקרא הגשר שעליו אנו עומדים - וזהו אהרון שלוש.

אהרון שלוש הגיע לארץ מאלג'יר עם משפחתו בהיותו בן 26. המשפחה עלתה ארצה באונייה ובדרך נקלעו לסערה. שני אחיו הקטנים של אהרון טובעים ומתים וכך מתחילה משפחת שלוש את חייה בארץ בטרגדיה נוראית.

המשפחה מתיישבת ביפו. אברהם, אביו של אהרון הופך לראש הקהילה המוגרבית הקטנה וכשהוא נפטר תופס בנו את מקומו. אהרון מצליח מאוד בעבודתו. סוד הצלחתו הוא החוש העסקי שלו. הוא יודע להשקיע במקומות הנכונים כמו למשל- בחולות שליד יפו שאגודת "עזרת ישראל כל כך חפצה בהם.

לשלוש, אדם אמיד ומבוסס היתה כרכרה שאיתה היה נוסע לעבודתו יום יום, הוא עבר כאן, בוואדי הזה, שהיה עקלקל ומסוכן. יום אחד הכרכרה של שלוש התהפכה ושלוש נחבל בגופו. הסולטן של יפו, שהיה ביחסים טובים עם מר שלוש שמע על המקרה והחליט שלא יקום ולא יהיה – חייבים להקים גשר מעל הוואדי! - הגשר כיום נקרא "גשר שלוש"

את סיפורינו נמשיך בבית הראשון של השכונה

תחנה 2: בית שלוש - רח' שלוש 32.
אנחנו נמצאים עכשיו בביתו של אהרון שלוש. זהו הבית הראשון בשכונה שנבנה בשנת 1886. הבית בן 3 קומות: קומה 1 – בית מלאכה, קומה 2 – בית מגורים, קומה 3 – בית כנסת שהמשפחה מייסדת.

מר שלוש מתגלה כנדיב ומציע לאגודת עזרת ישראל את האדמות בלי צורך לקבוע מחיר עכשיו, העיקר שהשכונה תצא לדרך. למה? אהרון שלנו ביזנס-מן ממולח. כמו כל איש עסקים הוא רואה בקניית הקרקעות ויישובם עסק כלכלי והשקעה נדל"נית. לא סתם הוא מציע לאנשי עזרת ישראל את הקרקעות שלו בחינם. שלוש יודע שברגע שיבנו שם בתים נוספים ערך הקרקעות יעלה וגם הוא יוכל להתיישב בביתו.

אנשי אגודת ישראל שמחים על ההצעה אך מעדיפים לשלם. שלוש נותן להם הטבות ומגיע איתם להסכם – הבנייה תתחיל מיד, התשלום יידחה לשנה.
וכך מתחילה הבנייה וגם ההיכרות בין רוקח לשלוש.
הבית הזה הולך וגדל וכל משפחת שלוש עוברת לגור כאן. הבית תמיד היה מרכז חברתי בעיר. תחילה היה בו בית הכנסת היחיד, שלוש עצמו היה נגיד בנק אנגלו פלסטין ביפו ואיש ציבור בעל ממון.


האגדה מספרת שלילה אחד מגיעים שודדים לבית הזה של משפחת שלוש ומתחילים לדפוק בחוזקה על הדלת. ילדיו של שלוש מתעוררים, הם תופסים שני רובים ומנסים לירות אך הרובים תקועים ולא ניתן לתפעל אותם, ואז אהרון שלנו יוצא בנונשלנטיות עם גלביה על הראש והולך לבית הכנסת שבחצר הבית. השודדים החכמים חושבים שמי שהולך לפניהם זהו שד נבהלים ונמלטים על נפשם, שליט יפו שומע על כך ולא מסכים ששלוש יאוים על ידי שודדים ולכן ממנה שומרים לבית.
במלחה"ע ה- 1 נופל על הבית פגז, אהרון היה באותה שעה בבית, אך למרבה המזל לא נפגע. כיום הבית הולך ומידרדר. משמש כבית כנסת, נראה מוזנח מאוד.

בקיץ של 1887 כבר עמדו על תילם עשרת הבתים הראשונים של השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו – שכונת "נווה צדק". היא נקראת כך על סמך דברי ירמיהו הנביא על תחיית ישראל בארצו – "עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברך ה' נווה צדק"(ל"א 22) וכשיש שכונה חדשה, יש גם ילדים, וכשיש ילדים צריך חינוך אז מה עשו?


תחנה 3: מרכז סוזן דלל.
זהו מרכז סוזן דלל, המקום הוא דוגמא מובהקת לשימור כיום המקום משמש כמרכז מחול ותיאטרון, משמש את להקת בת שבע, להקת ענבל ועוד להקות צעירות. מה היה המקום בעבר?

ליהודי יפו, ועכשיו לשכונות החדשות אין חינוך עברי. ילדיהם נשלחים ללמוד בחדר או בבתי ספר נוצריים. אבל היהודים רוצים שילדיהם יחונכו בבית ספר שבו מדוברת השפה העברית. הם מקימים אגודה בשם "בני משה" שאחת השאיפות הבולטות שלה הקמת בי"ס עברי. הבעיה היא שאין תקציב ואם אין כסף שום דבר לא הולך לכן הם פונים לחברה צרפתית יהודית- אליאנס, שיש לה זיכיון להקים בית ספר באימפריה העותמנית.

הוחלט להקים בי"ס בשיתוף אליאנס ובני משה, אך שיתוף הפעולה בעייתי כי חברת אליאנס רוצה שהתרבות והשפה שיונהגו בבית הספר יהיו צרפתים ואילו בני משה רוצים עברית ורק עברית.

בסופו של דבר נמצאה פשרה: מוקם בי"ס לבנים שבו השפה המדוברת היא צרפתית, ובי"ס נוסף, לבנות בלבד שבו ילמדו בעברית. מדוע דווקא הבנות ילמדו בעברית? הוחלט כך לפי מחשבה שאם האימהות ידברו עברית גם ילדיהן ידברו עברית.

בי"ס לבנות היה גאוות הישוב. אך בנו של מנהל בית הספר – שמחה בן ציון, ילד עקשן שלימים יהיה צייר ידוע שכבר בימים ההם היה מאוד אידאליסט- שמו נחום גוטמן החליט שהוא לא מוכן להיות מופלה בגלל מינו ויש לו זכות ללמוד את השפה העברית. כך מצא את עצמו נחום גוטמן לומד עם 30 בנות בכיתה (מתוך אידיאלים כמובן...)

גוטמן לא היה האומן ואיש הרוח היחיד בשכונה. אין זה מקרה שדווקא כאן הוקם מרכז לאומנות והשכונה הזו מתמלאת לאט לאט בגלריות וסדנאות. כאן היה המרכז התרבותי של סוף המאה ה-19, גדלו כאן מיטב אנשי הרוח, הספרות והאומנות כשלביתו של המפורסם מביניהם אנו פונים כעת.

תחנה 4: בית הסופרים- מוזיאון גוטמן- רח' רוקח 21.
בין הסמטאות הצרות חיו וכתבו משוררים וסופרים רבים: שמחה בן ציון ובנו נחום גוטמן, חיים ברנר, דבורה בראון ועוד. כנראה שהמקום תרם למוזה. בין היוצרים ישנו אדם צנוע ועני ששכר לו עליית גג בבית הזה ושמו שמואל צ'צ'קס. הוא נתן לנחום גוטמן חברו הטוב, לקרוא את סיפוריו. גוטמן התלהב, והציע לשמואל להעביר את הכתבים לאביו, שמחה בן ציון, שהיה מו"ל.

שמואל הסכים וכדי שחוות הדעת תהיה אובייקטיבית כינה את עצמו בשם ספרותי הלקוח מספרו "עגונות" שם שאתם ודאי מכירים: ש"י עגנון.

כאמור, עגנון לא היה הסופר היחיד בשכונה. מכאן צמחו אנשי רוח רבים, ביניהם ראשוני העיתונאים בארץ שעשו בבניין הזה מערכת והקימו את עיתון "הפועל הצעיר". עם השנים הבית שהיה עשוי מכורכר, הלך והתפורר עד שרשות העתיקות החליטה לשקם אותו. הוא שופץ והקימו כאן מוזיאון לפועלו של הצייר נחום גוטמן. מוזיאון מקסים ומומלץ בחום.

 

בהרבה בתים בשכונה אפשר לראות תריסי עץ ואנשים קטנים שמחזיקים אותם פתוחים. אלו הם ה"מנטשלך"- מנטשלה ביידיש הוא איש קטן (בעברית קוראים להם אישונים וביחיד אישון).
זקני נווה צדק מספרים שלמנטשלך היה תפקיד הרבה יותר מהותי בחיי החברה של השכונה... שימו לב, אם מסתכלים טוב אפשר להבחין שצד אחד של המנטשלך הוא גבר והשני הוא אישה ולמעשה השתמשו נשות נווה צדק השובבות להעביר מסר ע"י המנטשלך.

כאשר המנטשלך היה בצד הגבר, המסר היה: "בעלי בבית, אף אחד לא מוזמן..." אך כשהמנטשלך היה בצד האישה המסר למאהב היה: "בעלי עובד בפרדס... אני לבד..."

עכשיו נמשיך לבית הכי מפואר בשכונה- ביתו של שמעון רוקח.

תחנה 5: בית רוקח - רח' רוקח  36.

שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, הקים לו בית שהיה הגדול והמפואר ביותר בשכונה באותם ימים. בית בן שתי קומות, כשעל הגג התנשאה כיפת כסף נוצצת .
בית משפחת רוקח היה אחד ממרכזי השכונה ומוקדיה החברתיים. מכאן יצא גם אחד מראשי העיר של ת"א – ישראל רוקח. כשיצאה משפחת רוקח מהבית הוא החליף כמה וכמה בעלים, הוזנח מאוד ובסופו של דבר חזר לחיק המשפחה ושופץ.

נכדתו של שמעון רוקח, לאה מג'רו מינץ שיפצה את הבית וחידשה את חצרו, עתה פסליה ניצבים בו. כמו כן מצויים בבית צילומים וחומר תיעודי על משפחת רוקח וניתן לבקר.

אז יש לנו בית כנסת, יש לנו בית ספר, יש "בית הסופרים" מה חסר כדי שהחיים כאן יהיו מושלמים?

תחנה 6: קולנוע עדן - רח' לילנבלום 2/4.

קולנוע עדן או יותר נכון ראינוע עדן היה המרכז החברתי של נווה צדק במשך שנים רבות. הוא הוקם בשנת 1914 ואת שמו נתן לו הסופר שמחה בן ציון.

הראינוע פעל זמן קצר בלבד כי מלחה"ע הראשונה גרמה להפסקת פעילות אך עם הכיבוש הבריטי חודשה הפעלתו לטובת הצבא הבריטי. בסוף המלחמה ניתן לראות כאן שוב סרטים ולא רק סרטים. האולם שימש לאסיפות, הצגות, אופרות ואפילו קבלת הפנים של הלורד בלפור בביקורו.

עד שנת 1930 – תקופת הסרט האילם – היו מציגים סרטים ללא קול. תחת המסך ישבו כמה נגנים שליוו את הסרט.עם התפתחות הטכנולוגיה גווע הראינוע והפך לשמנוע שנקרא מאוחר יותר קולנוע. אך מועצת הפועלים סירבה לפטר את הנגנים. להנהלת הקולנוע לא היתה ברירה – היא החלישה את הקול עד שניתן אישור לפטר אותם.

מה עושים אחרי שיוצאים מסרט? היום – שותים קולה במזנון. אז- שתו גזוז בקיוסק. בעל הקיוסק סירב לפתוח את שעריו עד שלא יותקן כולא ברקים על ראשו – הודות להחלטה נבונה זו עומד הקיוסק עד היום. הוא לא נפגע מסופות הברקים הרבות אשר פוקדות את תל אביב.

היום הקולנוע אינו פעיל. קולנוע עדן הפך לאתר צילומים רשמי – כאן צולם "אלכס חולה אהבה", פישנזון בכבודו ובעצמו התהלך ברחובות אלו.

וכאן, במקום הזה ממש, ביום סגרירי של שנת 1942 מתרחשת סצינה שנראה כאילו יצאה מתוך מערבון הוליוודי ישר לרחובות השקטים של השכונה. הכל התחיל כשצבי קופרשטיין, קופאי מהמשביר, יוצא מבנק הפועלים עם תיק ובתוכו 1090 לירות. בדרך לאוטובוס מתנפלים עליו שני גברים חמושים, חוטפים את התיק עם הכסף ונמלטים. צבי צועק "שודדים!", עוברים ושבים מנסים לתפוס את השניים, חיילים בריטיים מצטרפים, יריות באוויר, מתפתח מרדף דרך סמטאות וחצרות. אחד השודדים מצליח להגיע עד רחוב שלוש, שם הוא נתפס, השני מתחבא כאן, בקולנוע עדן. גם הוא נתפס.

מי הם שני הגברים הללו? מה בכוונתם לעשות עם הכסף שבתיק?

שני האנשים הם אנשי מחתרת לח"י. בכסף ששדדו, או כדבריהם "החרימו" הם מתכוונים להשתמש בכדי לגרש את השלטון הבריטי מארץ ישראל ולהקים כאן מדינה יהודית. נשמע מופרך? עוד מעט ננסה להבין איך פעלו חברי מחתרת לח"י, מי היה המנהיג שלהם ומה קרה לא רחוק מכאן, בשכונת פלורנטין.


בכל רחוב מסתתר בית נוסף שאפשר לספר עליו, כל פינה מסתירה פרשיה נעלמה. נשמח לספר ולטייל יחד איתכם בהזדמנות קרובה מאד.