ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט

 במאי 1948 מונה על-ידי האו"ם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט לתפקיד מתווך בין היהודים לבין הערבים שלחמו זה בזה בארץ ישראל. הצעתו של ברנדוט לפתרון הסכסוך הארצישראלי היתה תכנית מדינית שהגיש לאו"ם ואלה  עיקריה:

·        עבר הירדן ייכלל בחלק הערבי של המדינה המוצעת.

·        ירושלים תימסר למדינה הערבית.

·        הגליל המערבי, שהיה אמור להיות שטח ערבי, יועבר למדינה היהודית, אך במקום הגליל ייקרע הנגב מהמדינה היהודית ויימסר לערבים.

·        נמל חיפה ונמל התעופה לוד יהיו תחת שלטון בינלאומי.

·        החזרת 300,000 פליטים והגבלת העלייה היהודית.

       תכנית ברנדוט – כך זה נראה על המפה

מובן שאיש ביישוב היהודי לא שמח על הצעתו של ברנדוט והממשלה הזמנית דחתה את התכנית מכל וכל. אנשי לח"י סברו כי לאחר שנים של חירוף נפש, לא ייתכן כי תינתן לרוזן שבדי כלשהו הרשאה להחליט על גורלה של מדינת ישראל, על גורלה של ירושלים ועל גורל העלייה בעוד רבבות פליטים מצטופפים במחנות. עבור מרכז לח"י מנוי וגמור היה שיש לסלק את הרוזן לפני שהצעותיו יהיו לעובדות מחייבות בשטח. חברי לח"י הטיפו לגירוש ברנדוט בעיתונים, בכרוזים ובהפגנות  אך אלה לא השפיעו על מהלך המאורעות וברנדוט המשיך לקדם את ביצוע תכניותיו.

  חברי לח"י הגיבו בכרוזים ובהפגנות

ב-17 בספטמבר 48 נורה ונהרג ברנדוט בשכונת קטמון בירושלים, בשעה שעשה את דרכו בשיירה של שלוש מכוניות. כשעברה השיירה את הרחוב הראשי של קטמון חסם את הרחוב ג'יפ צבאי וממנו קפצו שלושה צעירים. אחד מהם ירה ברוזן ובאחד מעוזריו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, והרגם. שלושת הצעירים הסתלקו מהמקום.

גוף בשם "חזית המולדת" פרסם הודעה בעיתונות על הוצאתו להורג של ברנדוט בגין תכניתו ששללה את ריבונותה של מדינת ישראל והיוותה סכנה לעצם קיומה. לימים הודה יהושע כהן, מלוחמיה הוותיקים של לח"י, שהיה לחברו של בן גוריון כי הוא אשר היה אחראי להתנקשות בחייהם של ברנדוט וסארו.   

בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את הפקודה למניעת טרור המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. אף על פי שהמחתרת התפרקה באופן רשמי, הוכרזו לח"י ו"חזית המולדת" כארגוני טרור ומאות אנשי לח"י נעצרו. היה זה, למעשה, חיסולה הסופי והמוחלט של שרידי  מחתרת לח"י ועמו בא הקץ לתכנית ברנדוט.