מלכה בנטוב: בראיה
לאחור, המשגה הגדול ביותר של לח"י בעיני היה צעד שאין לו כפרה והוא הניסיון,
ניסיון הנפל, להתקשר עם גרמניה. אני בושה ונכלמת שהיינו מוכנים לנהל משא ומתן עם
הגרמנים שכבר אז פרצופם היה ידוע – פרצופו של השלטון הנאצי.
משגה נוסף
לדעתי, היתה ההתנקשות בברנדוט, ועד כמה שידוע לי רבים בלח"י, וביניהם גם
מחברי המרכז, הצטערו על המעשה הזה שנעשה כנראה ביוזמתו העצמאית של הסניף הירושלמי.
אני מצטערת גם על "חיסולו" של החבר היקר שמואל, הכרתי אותו אישית ואני
חושבת שזו היתה טעות קשה אבל טעויות כאלה קרו לא רק אצלנו.
חיים בן
ישראל: אנו בזמנו לא ראינו משגים מתוך להט הנעורים והעשייה הרבה, אבל
במבט לאחור כל ההתלחשויות כביכול על גישושים לכריתת ברית עם מוסוליני בן בריתו של
היטלר נראים היום חמורים בעיני.
אליעזר בן
עמי: משגים גדולים לא היו, אך מפאת מחסור בכספים, ורדיפות עד צוואר
של היישוב המוסת נגד הלח"י, קרו תקלות שאפשר היה אולי למנען. חומר ההסברה
בשלבים הראשונים גרם להעצמת האיבה וההסתה נגד לח"י, שפעלה בעיקר להישרדות מול
נחשול האימה והרדיפות. חוסר הכספים הביא לליקויים באמצעי המסתור וחוסר מקומות
מחבוא לאנשינו המבוקשים.
צבי פרנק: הרעיון
האסטרטגי בניסיון, שלא בא לידי מימוש, ליצור קשר עם גרמניה בראשית מלחמת העולם
השנייה – היה משגה חמור מבחינת הערכת עמדתו של השלטון הנאצי, ובדיעבד גם גרם להטלת
רבב בדמותו של יאיר.
יעקב בנאי: יש להצטער
שכל שלשת הארגונים נאלצו להוציא להורג יהודים מסוימים שנחשדו בבגידה ובשיתוף פעולה
עם האויב. מתוך רשימות שפורסמו מתברר כי הוצאו להורג ע"י אצ"ל 10 אנשים,
ע"י ההגנה 10 אנשים, ע"י הלח"י 18 אנשים ועוד 10 אנשים ע"י
גוף לא מזוהה.
דוד שומרון: מבחינת
המלחמה בבריטים היינו עקביים ופעלנו לפי יכולתנו בכל תקופה ותקופה. בתחום זה אינני
רואה משגים. בשטח. במשך השנים חיסלנו כמה מלשינים ומשתפי פעולה. גם האצ"ל
וההגנה עשו זאת לא פחות מאיתנו (למרות שלהגנה היו אמצעי מעצר). אינני רואה כמשגים
את חיסולם של אנשים כמו ישראל פריצקר או דוידסקו שהיו בוגדים ששיתפו פעולה עם
האויב. אבל אני חושב כמשגים את חיסוליהם של אנשים כמו ויצנצ'יק, אליהו גלעדי,
יהודה לוי וחיה זיידנברג. אני רק יודע שלא היתה לנו כל ברירה אחרת כי לא היו לנו
אמצעים להחזיק אנשים במעצר ובודאי שלא היה עולה על דעתנו להסגירם לבריטים.
