Follow by Email

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

חייל ומשורר



דמותו של אברהם שטרן, מסתורית ומעניינת, דמות שעד היום ממשיכה לרתק סופרים, עיתונאים, מחזאים ואנשים רבים נוספים. דמות בעלת פנים רבות.






אברהם שטרן נמשך לכיוונים שונים בחייו: לימודים, פעילות מחתרית, כתיבת שירה, משפחה, חברות ואהבה. בשלבים שונים בחייו עומדת בפניו השאלה האם להגשים את המאוויים האישיים, להתפתח מבחינה אקדמית, ספרותית, להקים משפחה או להתמסר לפעילותו במחתרת ובכך להגשים את חלום העם היהודי: להקים מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל.
אצל אברהם שטרן התשובה היא אחת: "הריני נשבע שבועת אמונים למולדת, לעם, לחרות. נשבע להקריב המצפון, החיים, לציית, וללחום ולמות!" (מתוך שירו השבועה).

בכל דרך שבחר הלך עד הסוף, עם כל המרץ, הכוונה והנכונות להשפיע, לשנות ולתת את כולו.

עדה אמירכל ייבין כותבת בהקדמה לספר 'בארגמן חייו של יאיר – אברהם שטרן':
"בגלריית דמויות של מנהיגים ידועי שם מתבלטת בייחודה מנהיגותו קצרת הימים של יאיר. שלא כאחרים, לא נשא יאיר דברי מליצה ברמה, לא ניקר עיניהם של הבריות ולא התפאר במעשיו, לא ציפה בקוצר רוח לשמוע מחיאות כפיים סוערות, וגם לא חתר אל מעמדו בשאפתנות דורסנית ובאטימות לב. מופנם וסגור היה יאיר, אציל הנפש, וגדולתו מקורה במעלותיו ובכישרונותיו המצוינים. מנהיג מיוחד ויחיד היה, נחבא אל הכלים, הנדרש אל המלוכה.
במנהיגותו של יאיר יש משום מיזוג של תום לב ופיכחון דעת, רכות ונוקשות, דבקות במטרה ואורך רוח שבשתיקה. משורר מלידה אשר נפשו ריחפה בספירות רוחניות...
יאיר היה מנהיג שאמר 'אחרי' המאמין בדרכו ... המקריב עצמו על אמונתו עד תום."



מה קרה לדמותו של אברהם שטרן כיום? איך היא מצטיירת בעיתונים, בספרים ובמחזות שהוצגו בשנים האחרונות.(בשנות התשעים ואילך)?

בשנות התשעים בעקבות פרסום והופעת המחזה יאיר, (1992), נכתבו תגובות רבות בעיתונות.
בשנת 1998 צולמה סדרה ע"י הטלוויזיה החינוכית, שנקראה "הכל אנשים", שהפיקו ענת זלצר, ומודי בראון, אחד הפרקים הוא על יאיר והוא מספר את סיפור חייו באופן מקיף.
בשנת 2000 יצא לאור הספר "מכתבים לרוני" שערך אהרן אמיר.
בשנת 2001 התפרסם ספרו של משה שמיר "יאיר – רומן ביוגרפי".
בשנת 2002 יצא לאור- "לח"י אנשים", בהוצאת יאיר, סיפורם של 840 לוחמים ולוחמות, שבראשם כמובן יאיר.
בשנת 2006 יצא לאור ספרו של רם אורן "ימים אדומים", בו אחד מהגיבורים הראשיים הוא יאיר.
בשנת 2007 יצא לאור לקסיקון לח"י, בהוצאת משרד הביטחון.
בשנת 2008 יצא לאור הספר: "נושאי לפיד החרות"/נחמיה בן תור, בהוצאת יאיר.

בשנים אלו סיפורו של יאיר עורר עניין בכל פעם מחדש. ההצגה, הסרט והספרים הביאו לכותרות בעיתונים. כל שנה לקראת יום הזיכרון להירצחו ישנם אזכורים בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו (בשנים האחרונות גם באינטרנט), להלן מספר דוגמאות:

תגובות למחזה: מעריב – מבקרת התיאטרון מצביעה באירוניה על כפילות במחזה 'יאיר'. התקבלות יאיר ע"י אמן שמאל, והחמצה של דיון נכון במרחק הכפול שנוצר: "הורוביץ (המחזאי) איש שמאל, הלך אל משפחת יאיר גיבור לח"י והתאהב בו קצת... החמיץ את ההתמודדות עם תופעת נידויו של יאיר ועם הטרור כתופעה לגיטימית בתולדות העמים." (שרית פוקס, תיאטרון מסורס, מעריב, ספרות ואמנות 2/10/92).

הארץ – בנימין זרעוני, מרואיין בן חוגו וזמנו של יאיר מקבל אותו רק כמשורר בטענה ש"מגיע לו בלתי מספיק בטרור", "יאיר היה מצד אחד רחוק מפצצות ומהרג. הוא היה אברך משי משכיל, אנין טעם, עם הבנה גדולה בספרות קלסית ובמוסיקה.... הצד המעשי של הטרור, איך הורגים... איפה שמים את הפצצות כל זה היה רחוק ממנו". (רמי רוזן, "בלתי מספיק בטרור", הארץ 27/2/92).

עודד קוטלר (הבמאי)- "בהצגה הזו איננו עוסקים בהיסטוריה כי אם במיתולוגיה. יש הרואים ביאיר רוצח. יש הרואים בו קדוש מעונה. ההכרעה בידי הקהל. עלינו מוטל להעלות דמות משכנעת על הבמה."

דן הורוביץ(המחזאי) -"ניסיתי לתאר דמות יוצאת דופן הממלכדת את עצמה למוות. יאיר הוא רומנטיקן קלסי בכל המובנים... המורכבות בדמותו קסמה לי: אוהב החיים המתוקים שהלך ביודעין לקראת המוות".

תגובה לספר של משה שמיר:

הארץ – "המחתרת מייצרת משוגעים, ואולי אפילו להיפך – משוגעים מייצרים מחתרת" זו הכותרת שנותן תום שגב למאמר תגובה לספר 'יאיר רומן ביוגרפי' שכתב משה שמיר. זהו משפט הלקוח מהספר אך לטענת שגב, שמיר מפספס אותו לחלוטין.

התייחסותו לדמות של יאיר – "אברהם שטרן היה מחבל עברי שרבים העריצו ויש המעריצים עד היום. שטרן הנהיג את ארגון הטרור לח"י, שעסק גם ברצח אזרחים בשם המאבק הציוני לעצמאות לאומית." (תום שגב, מוסף ספרים, הארץ, 29/9/2001 ).

קטע אחרון מתוך מעריב סופשבוע 2007:

אראל סג"ל בטור השבועי שלו במוסף סופשבוע כותב טור שלם על יאיר, הכותרת: "נרו יאיר – 65 שנה למותו של אברהם שטרן. על אפשרות המהפכה בעידן הרהבתנות".
"אחת הדמויות המרתקות בתולדות עם ישראל של הזמן החדש, איקון כמו קדמוני, מיתי בחייו ובמותו. אישיותו מורכבת, רבגונית, ענפה, רבת רבדים. משורר ומלומד, מהפכן ולוחם. אתיאיסט שהיה למאמין, מורד בחליפה, נאמן לאמת עד מוות."
"זו שעתם המחודשת של יאיר, אורי צבי גרינברג ושבתאי בן דב. יותר מתמיד ראויים הם להוות מקור השראה לחיות מחודשת עבור הריבונות המעורערת, הרופסת והקורסת."

ההצגה של דמותו כיום, לרוב, בוחרת אחד משני צדדים: אברהם שטרן, הגיבור שהקריב את חייו למען הרעיון, או אברהם שטרן הבוגד והטרוריסט.  דמותו של אברהם שטרן היא דמות רב גונית, בעלת תכונות אופי שלעיתים מנוגדות זו לזו, אבל עדיין מייצגות איש אחד שהלך עם מטרותיו עד הסוף. כמו שהוא כתב "משורה משחרר רק המוות "- מתוך השיר חיילים אלמונים, המנון לח"י.






כן, גם אני חייל ומשורר!


היום אכתוב בעט - מחר אכתוב בחרב;

היום אכתוב בדיו - מחר אכתוב בדם;

היום - על הניר, מחר - על גו אדם;

שמים נתנו הספר והחרב.

גורל חרץ - חיל ומשורר."


יום רביעי, 16 בדצמבר 2009

פחות זה יותר


 





היום גם ילדים תל אביבים או שכניהם מהפרברים הקרובים יודעים להגיד באוהאוס. אבל מה זה בדיוק?

בעקבות ריכוזי הבנייה הגבוהים של הסגנון הבינלאומי זכתה העיר תל אביב, להכרה כאתר מורשת עולמית, בשנת 2004, על ידי אונסק"ו.

הפירוש המילולי של השם באוהאוס הוא בית הבנייה.

סגנון הבאוהאוס נקרא כך על שם בית הספר לאדריכלות ועיצוב בגרמניה שנשא את אותו השם. אסכולה זו, יחד עם אדריכלים נוספים שלא היו קשורים לבאוהאוס, הובילה לפיתוח הסגנון הבינלאומי, שהיה לסגנון השולט ברחבי העולם משנות ה-30 ועד שנות ה-60 בערך. רבים מבלבלים בין "סגנון הבאוהאוס" שהוא שם כללי לסגנונות שצמחו בבית הספר באוהאוס וכללו גם סגנונות עיצוב של ריהוט וכלי בית, לבין "הסגנון הבינלאומי".

סגנון הבאוהאוס נולד מתוך הצורך לשקם את גרמניה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. התעוררה גישה שקראה להתנערות מהסגנון הפרוסי המצועצע, ולהדגשת האדם וצרכיו הפשוטים. הסגנון של הבאוהאוס הוא נקי ופשוט, ומרבה לעשות שימוש בקווים ישרים ואלמנטים אחרים ההופכים את תוצריו לקלים ופשוטים, הן לייצור והן לשימוש.



הסיסמא שלהם היתה:"פחות זה יותר"




אחד המקומות שבהם זכה סגנון הבאוהאוס להצלחה הוא היישוב העברי בארץ ישראל. האידאולוגיה החברתית-תרבותית שמאחורי הבאוהאוס התאימה מאוד לתפישות הסוציאליסטית והרוח החלוצית, כמו גם הרצון לברוא ולעצב את העולם מחדש. תפישות הבאוהאוס באו לידי ביטוי בארץ ישראל דרך הסגנון הבינלאומי. הסגנון היה נקי מקישוטים, פשוט ותכליתי.





 המוטיבים הבולטים בסגנון הבינלאומי:

• א-סימטריה- אדריכלי הבאוהאוס האמינו כי הסימטריה משרתת את האדריכל ולא את המתגוררים במבנה. הבניין על פי התפישה המודרניסטית אמור להיות פונקציונלי ולשרת את דייריו.

• גגות שטוחים- בניגוד לגגות רעפים, משופעים וקמורים.

• חלונות - שימוש בחלונות ישרים (ללא קשתות).

• חדרי מדרגות- חלונות הסרט האופקיים וחלונות ה"מדחום" האנכיים, כשחם פותחים ושקר סוגרים.

• מרפסות - המרפסות הפינתיות הפונות אל פינות רחוב, מעוגלות. בימי הקיץ החמים יוצאים למרפסת לתפוס משב רוח המגיע מן הים.

• קירות הצללה וקרניזים המקרים את המרפסות מפני השמש, ופתחי אוורור שנועדו לאפשר משב רוח אל תוך המרפסת.

• קירות מטוייחים בלבן. לא תמיד נצבעו הבתים לבן למרות השם " העיר הלבנה" שמזוהה עם סגנון הבניה הבינלאומי, היו תקופות בהם נצבעו הבתים בצבעי פסטל מגוונים: תכלת, ורוד, ירקרק ועוד.

• מאפייני אונייה - חלונות עגולים ומרפסות דמויות סיפון של אוניה. הסגנון הבינלאומי נועד להתאים לכל חלקי כדור הארץ ולכל הערים בה. מאפיין האונייה הוא מאפיין המזוהה בכל העולם ולא מיוחס לעיר מסוימת או לתרבות מסוימת.

• הבתים צמודים זה לזה ויוצרים חזית אחת ארוכה. חיסכון – פחות קירות תומכים, ניצול מקסימאלי של המרחב. לכל מספר בתים הייתה חצר פנימית משותפת.



אנחנו מכירים את הבתים השמורים, היפים, בסגנון הבינלאומי, שבשדרות רוטשילד או בשדרות ח"ן אבל פחות מכירים ומטיילים בין הבתים ברחובות פלורנטין. פלורנטין נבנתה כולה בסגנון זה. השכונה הוקמה בשנת 1927, היה צורך להקים בתים רבים לעולים החדשים והם הוקמו במהירות ובזול יחסית. על ההיסטוריה של השכונה, מי הקים? איך? ומתי? אספר בפעם אחרת. השכונה עברה בחלקה שיפוץ ושימור על ידי חברת עזרא וביצרון אבל העבודות הופסקו. מבנים רבים בשכונה עדין לא טופלו ושומרו ואחרים צריכים שיפוץ נוסף.

אם ישפצו, ישמרו ויטפחו את הבתים בשכונת פלורנטין, ישמרו על נקיון הרחובות ולא יאפשרו להקים בנינים גבוהים שישנו את הצביון של השכונה, היא תהפוך לסוהו של תל אביב ומרכז של בילויים, עסקים, חנויות וגלריות בו יבקרו אנשים רבים. התהליך מתחיל אבל השימור והניקיון מוכרחים ללוות אותו.












יום שני, 14 בדצמבר 2009

הרהורים לחג החנוכה




אחד הניסים המפליאים ביותר בתולדות עם ישראל הוא נס ניצחון המכבים כפי שנאמר בתפילת "על הניסים": ואתה ברחמיך הרבים מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים.

הרקע למערכה בה הובסו היוונים היה אידאי ורוחני, לא היה זה מתוך מאבק פיזי, לא מתוך מגמת השתלטות אלא מתוך רצון לחיות באוטנומיה מלאה כיהודים ולהתנער מעול כפיה של שלטון זר.

יאיר כתב טקסט שקרא לו הרהורים לחג החנוכה:

" אנו קומץ קטן של לוחמי החרות, מוכי שיגעון המלכות, לפי חשבון מקטרגינו קטן כוחנו. ואולם לא כן הדבר. כוח קטן זה גדול עשרת מונים ממה שהוא נראה. כאותו השמן החשמונאי, בוערת במקדש לבנו אש הקנאות והגבורה, שלהבת – יה, עוד יאיר היום והוא קרוב בו נצית בשלהבת את נרות החנוכה שלנו. חנוכת המלכות העברית, בציון המשוחררת."


יום שבת, 12 בדצמבר 2009

מכתב אהבה- מאברהם שטרן לרוני


תמונה מיום החתונה 1936


אברהם שטרן נפגש לראשונה עם רוני בורשטיין בשנת 1928, באוניברסיטה העברית בהר הצופים, בירושלים. לא עובר זמן רב והם הופכים לזוג. הקשר ביניהם נשמר למרות הנדודים וחיי המחתרת. רוני נוסעת ללמוד בוינה, יאיר נוסע ללמוד בפירנצה ואח"כ לפולין בפעילות מחתרתית הם שומרים על קשר בעיקר באמצעות המכתבים.  מתוך קובץ המכתבים - "מכתבים לרוני - אברהם שטרן (יאיר)", בעריכת אהרון אמיר, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תל-אביב, 2000.
מכתבו האחרון של יאיר לרוני כשבועיים לפני הירצחו, תל-אביב, 30.1.42:


חתלתולי הקטנטון, הענוג,

מחר תמלאנה שש שנים לנישואינו. עד מה הייתי רוצה לשהות אתך,
ביחידות וללא מלים לספר לך את אשר לא יסופר במלים בפי אדם
כלשהו, מקום כלשהו. אך את אינך אתי (אולי יתן אלוהים ועוד נהיה
ביחד, לבדנו: את אתי ואני אתך, רק אתך). אני כאן לבדי, אני עם עצמי.
זה קורה לעתים כל-כך קרובות…את אינך, אבל אני רוצה שתדעי,
שאני עתה אתך במחשבותי, ברגשותי, בנשמתי.
אהובה שלי! בלילה זה, לילה ארוך, אפל, דאב לבך, התכווץ בכאב.
ילדתי! את חושבת שאינני יודע מהו כאב לב? אינני מדבר על כך עם
איש, אך אני יודע מה משמע: הלב דואב, אני יודע. לב-אבן, עצבי-ברזל
דרושים כדי לשאת את מרירות ההשפלה, את ההשפלה שבעוני,
את מעמסת הנדודים, הסיכון של כל אחד ושל הכל, האחריות לחיי
בני אדם, אשר יחד אתי זנחו את הכל והשליכו את עצמם לתוך
מערבולת מלחמת-טרוף מפוארת זו למען עתיד טוב יותר, למען אשרם
של אלה המוכנים למסור אותנו לידי התלין.
איזה מזל שאדם מאמין אני! תפילה כנה מטהרת את הנשמה, מאוששת
את הלב, מאירה את העולם. אך את, יקירתי, אהובתי, כשרועד לבך
ומתפעם, כמה אני מתעצב בעצבותך! כמה אייחל שתהיי שקטה,
לך השקט הוא אושר. ואני?
"והוא מרדן, יכמה לסער כאלו בו שורה שלוה"
ענוגה שלי, דעי שאם תרגישי שאינך יכולה עוד, שאת מוכרחה
ללכת ממני, אבין אותך ואוהב אותך כמו שאני אוהבך עתה: בעדנה, בכנות
ובנאמנות, הייתי מאושר אתך, את השמחה שלי, הרוגע, המנוחה.
אתך אני שאנן, חמים לי, בהיר. ואם כי מלאים ועמוקים חיי, אני יודע
שברגעים קשים, מכריעים, היו חיי קרים וריקנים.

להתראות בקרוב, הזהובה

בעלך.











יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

צבעים, טעמים וריחות בפלורנטין ובשוק לוינסקי

 חריף? מתוק? חמוץ? מלוח? - מה הטעם האהוב עליך?
הכל ניתן למצוא בשוק לוינסקי, תבלינים, פירות יבשים, בורקסים, גבינות, זיתים, חמוצים, חליטות צמחים לתה, יין, שמן זית, ממתקים, נקניקים, מרציפן, עוגיות ועוד ועוד... קשה לתאר במילים את הריח המשכר שעוברים מדוכן אחד לאחר, התמונות משקפות את הצבעים, את החושים האחרים תצטרכו להפעיל בפעם הבאה שתבואו לבקר.


















רימון בין לבבות





לפני זמן לא רב יצא סרט חדש שהפיקה העמותה להנצחת מורשת לח"י, "הם לא יתלו אותנו". הסרט מבוסס על אחד הסיפורים המרתקים והמרגשים של אסירי המחתרות שאירע ב-1947. שני לוחמים נעצרו על ידי הבריטים: הראשון: משה ברזני, איש לח"י, שנתפס בשעת עוצר כשהוא מחזיק בכיסו רימון והשני: מאיר פיינשטיין, איש אצ"ל, שנתפס בפעולת פיצוץ הרכבת בירושלים. בנסיגה מהפעולה, הבריטים ירו על הרכב הנמלט וכתוצאה מכך מאיר נפגע וידו נכרתה. למאיר פיינשטיין היה קשה לעשות את הפעולות היומיומיות לבד, להתלבש, לאכול ולכן הושמו השניים יחדיו בתא בכלא ירושלים (היום מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים). בית המשפט הבריטי קבע את גזר דינם של השניים –מוות בתליה. והפעם החליטו הבריטים -הם יתלו בירושלים ולא בעכו.

פיינשטיין וברזני רצו להמשיך את המלחמה בבריטים גם מאחורי הסורגים, לברוח מהתא השמור ביותר בכלא הם לא יצליחו,24 שעות ביממה שמרו עליהם סוהרים אנגלים שהתחלפו. הם תיכננו פעולה שתסכל את תלייתם בעיר הקודש. הפעולה נקראה בשם קוד: "תמות נפשי עם פלישתים" - השניים תיכננו לזרוק רימון אחד לעבר פמליית הקצינים הבריטים שתלווה אותם לגרדום ולפוצץ את עצמם עם הרימון השני.

לשם כך הם מבקשים את עזרתו של אליעזר בן עמי,שהיה ידוע בכישוריו להכנת מטענים ופצצות.

אליעזר נרתם למשימה ומחליט להפוך שני תפוזים לרימונים ממולכדים כך עשה זאת:













הרימונים/תפוזים הועברו לתאם של פיינשטיין וברזני יחד עם האוכל שהועבר אליהם מהמטבח היהודי, והתוכנית עמדה לצאת לפועל. בלילה הגורלי, ליל תלייתם, הגיע הרב גולדמן לתאם של פיינשטיין וברזני על מנת לחזק את רוחם ולהתפלל איתם. המפגש עם הרב היה מרגש מאוד ובסופו אמר הרב לאסירים שהוא נחוש בדעתו להישאר איתם עד הרגע האחרון, רגע התליה, על מנת שהעיניים האחרונות שיראו יהיו עיניים של יהודי.

משה ומאיר לא יכלו לספר לרב על תכניתם ולכן ניסו לשכנע אותו לחזור בו, אך ללא הצלחה.

התלבטות קשה עמדה בפניהם בלילה ההוא. האם לבטל את התכנית או לקיים אותה ולפגוע ברב יהודי חף מפשע? לבסוף התקבלה ההחלטה.

בשתיים לפנות בוקר, נשמעו שני פיצוצים זה לאחר זה, שהרעידו את כתלי בית הכלא בירושלים. משה ומאיר חיבקו זה את זה כאשר שני הרימונים מונחים בין לבבותיהם ושמו קץ לחייהם. 

פיינשטיין וברזני נקברו בהר הזיתים. מנחם בגין, (שהיה מפקד האצ"ל באותה תקופה) ביקש להיקבר על ידם ולא בהר הרצל.

60 שנה לאחר מותם נמצא ספר התנ"ך של מאיר פיינשטיין שמור בביתו של הסוהר הבריטי ששמר עליהם. בנו העביר את הספר למשפחתו של פיינשטייין בטקס חגיגי בירושלים, המשפחה מסרה את התנ"ך למוזיאון אסירי המחתרות בירושלים והוא מוצג לקהל הרחב.


יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

כתובת על הקיר - מוזיאון לח"י






כשאני יוצאת ממוזיאון לח"י, שנמצא בשכונת פלורנטין ומטיילת ברחובות הסמוכים אני רואה כמעט על כל קיר בשכונה כתובת, ציור או סיסמא. כל כתובת מספרת סיפור של אדם או קבוצה שרצו להשאיר חותם, להביע דעה, להצהיר, לשכנע או לצרף את ההולכים ברחוב לשורותיהם. כל אחד שעובר ברחוב יכול לראות את הכתובת על הקיר ונחשף למסר .

לאנשים שגרים כאן בשכונה היום ולאלו שהסתובבו ברחובות האלו בשנות הארבעים, בתקופת המחתרות, הייתה דרך דומה להביע את דעתם על הנעשה בארץ ישראל. אז קראו לזה כרוזים והיום גרפיטי, אז וגם היום זה לא חוקי. כדי לצייר גרפיטי צריך לצאת בשעות הלילה המאוחרות או הבוקר המוקדמות על מנת לא להיתפס. חלק מהמחאה היא הכתיבה הלא חוקית על הקירות או הדבקת הכרוזים מתחת לאפם של הבריטים בשעות הלילה המאוחרות שאסור אפילו להסתובב ברחובות (שעות העוצר).

הגרפיטי היא תופעה שנפוצה בכל העולם, ניתן לראות אותה בעיקר בערים הגדולות, ברחובות הצדדים יותר, בשכונות בהן נמצא אוכלוסיות חלשות יותר, קבוצות מיעוט. כשהקבוצה קטנה, חלשה וחסרת אמצעים קשה לה לפרסם או להסביר את דעותיה בדרכים המקובלות והצעקה שלה היא על הקיר.




לח"י היו קבוצה כזו, קבוצה קטנה שנרדפה לא רק ע"י הבריטים אלא גם ע"י היישוב היהודי עצמו. המחתרת השתמשה בכרוזים על מנת להציג לציבור היהודי את עמדותיה. הכרוזים הודבקו לפני או אחרי פעולות על מנת להסביר את המניעים, לנסות לצרף אוהדים ותומכים נוספים לשורות המחתרת. הכרוזים שהודבקו על קירות הבתים בערים המרכזיות, היו האמצעי הבסיסי והראשוני להביא את דבר המחתרת לציבוריות בארץ ובעולם. בכרוזים באו לידי ביטוי עמדותיה, תגובותיה ומסריה של המחתרת כלפי האירועים השוטפים.

הכרוזים היו על עמוד אחד וכללו טקסט מצומצם באותיות גדולות. לא ניתן היה להציג בהם את תפישתה הרחבה של המחתרת בכל הקשור למלחמת החרות, כדי למלא צורך זה, פותחה במקביל מערכת הסברה שנשענה על פרסום עלונים עיתונים, חוברות ושידורי רדיו.
























בתמונות שצילמתי בפלורנטין אפשר לראות בצורות שונות את המאבק של תושבי השכונה בבנייה הגבוהה והרצון לשמור על הצביון של השכונה, את התמיכה והשמירה על זכויות בעלי החיים, מחאה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים או ציורי קיר גדולים שהם יצירות אומנות.





הגרפיטי הוא כלי פשוט וספונטני כל אחד יכול לקחת ספרי, טוש, סטנסיל ולצאת לרחוב לכתוב, לצייר או ליצור. אפשר לחלק את הגרפיטי לשלושה סוגים עיקריים: פוליטי/חברתי, הגרפיטי המכוער – הייתי כאן, וגרפיטי שהוא יצירת אמנות. בפלורנטין ניתן לראות את שלושת הסוגים וישנם ריכוזים- קירות שלמים מצוירים, המשלבים צורות, צבעים וקוים מורכבים שהופכים את הרחובות לגלריה פתוחה.







אני מזמינה אתכם לטייל ברחובות פלורנטין המשתנים, לחפש ולראות בכל פעם כתובת, רישום או ציור חדש, לשתות גזוז, לאכול בורקס ולהיכנס לבקר בבית ברחוב שטרן 8 בו נרצח יאיר .