יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

חיים בן ישראל (הלל)



השבוע הלך לעולמו אחד ממומחי איסוף המודיעין של לח"י – חיים בן ישראל.
חיים, היה מגיע למוזיאון לח"י, בהתנדבות, לספר לקבוצות תלמידים וחיילים על פעולותיו במחתרת. סיפוריו תובלו בהומור ושמחת חיים והקהל אהב מאד לשמוע אותם. 

"חיים בן ישראל נמנה עם מתי המעט שהלכו בדרך לח"י והמשיכו לשאת ברמה את נס המלחמה בשלטון הבריטי הזר. גם באותם "ימים אדומים" כשחלק מחברי המחתרת היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר בריטים וחלק פרשו לביתם מסיבות אלו ואחרות, הוא פעל ללא לאות בקטנות ובגדולות, לילות כימים". (יצחק שמיר על חיים בן ישראל)

חיים נולד ב-1923 בפולין ובגיל 13 עלה ארצה יחד עם משפחתו. כנער בן 15 הצטרף לאצ"ל ועם הפילוג עבר ללח"י, שם פעל בעיקר במחלקה ו' – מחלקת המודיעין של המחתרת. עיקר תפקידו היה איסוף מידע מאנשים שהיו קשורים לבריטים  וכן מידע להכנת פעולות. פרט לכך עסק חיים  ב"החרמות", פעילות שהפכה אותו עד מהרה למבוקש. הוא נמלט מזרועותיהם של הבריטים מספר פעמים בהצלחה מרובה ותוך שימוש במגוון שמות בדויים ותעודות מזויפות, אך לבסוף נתפס ונכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ב-1947 הועבר לעתלית משם ברח והמשיך את פעילותו במחתרת.

ב-1948 התגייס לצה"ל, לחיל האוויר. הוא שירת בצבא עד 1971 והשתחרר בדרגת סגן אלוף. את פעילותו במחתרת ובצה"ל הוא מסכם במילים האלה: "זכיתי להיוולד בדור האחרון לשעבוד והראשון לגאולה. מיום שעמדתי על דעתי הבנתי כי לא יגאל עמנו אלא בדם ואש . לפיכך שעבדתי את כל ישותי לגאולה זו. כמו רובם ככולם של חברי המחתרת הייתי נכון בכל עת לעשות את כל הניתן להיעשות, אף להקריב את חיי, למען תקומת מדינת ישראל." (מתוך ספרו בלח"י, בצה"ל ואח"כ)

לאחר שחרורו עבד בקונצרן סולל בונה. הוא נשא לאישה את שרה בביוף (לאה)  שעליה היה ממונה במחלקה ו'. לזוג שני בנים ושבעה נכדים. 

אנו משתתפים בצערם של בני המשפחה.


יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

תיאטרון במוזיאון


צלם: דן חן

                            'אהבה בין השורות'- במוזיאון לח"י


ההצגה 'אהבה בין השורות' היתה שיתוף פעולה של צוות המוזיאון עם המחזאי והבמאי של תיאטרון הכרכרה – ארז משולם.

לקראת יום עיון בנושא המוזיאונים הביטחוניים, התבקשתי להציג את נושא שילוב ההצגה במוזיאון, ניסיתי לענות על השאלה למה הצגה? ואיך הכל התחיל?

התהליך של העבודה על ההצגה החל בשאלות: מאיזו תקופה נתחיל? אילו סיפורים/פעולות יכנסו להצגה, באיזה חלל תתרחש ההצגה, איזה דילמות תעלנה בהצגה? מהו המסר/ הרעיון המוביל של ההצגה? ועוד...

אחד המאפיינים הבולטים אצל בני האדם הוא- יצר הסקרנות. בסביבות גיל 3-4 ילדים שואלים על כל דבר למה? כבוגרים אנחנו כבר שואלים פחות, מתביישים, שלא נצא טיפשים. אנחנו צופים בטלויזיה בחידונים – לעוף על המיליון? 1 נגד 100, תוכניות ריאלטי אנחנו אוהבים לראות חדשות, לקרוא עיתונים ולהציץ על הרכילות... או אולי להפך?
הכלי התיאטרלי נותן לנו אפשרות להציץ לגיבורי ההצגה לחיי היום יום, נותן לנו תשובות לשאלות שלא שאלנו אבל רצינו לשאול. ההצגה מעלה שאלות ומעוררת שאלות נוספות שלא תמיד לכולן יהיה פתרון.

הביקור המומחז במוזיאון מזמין את המבקרים למסע מרגש בזמן אל תקופת המנדט והמחתרת. העבר מוצג כחוויה עכשווית, הדמויות נמצאות כאן ועכשיו אך הדיאלוג ביניהן יכול היה להתרחש בתקופות שונות. הסיפור מתקיים במתח בין העולם של פעם לבין עולם העכשווי והחיבור הוא דרך הסיפור האנושי.

חייו של כל אדם הם סיפור. אנחנו סיפורים מהלכים המסופרים על ידי - עצמנו במו חיינו. מחזאי שכותב את הסיפור המחזה מסתמך על העובדות אבל נותן להן צבע וחיים משל עצמן. בהצגה השתמשנו בעובדות ההיסטוריות אבל הדמויות קיבלו חיים ואז החופש היצירתי נכנס.
(יש כאן שאלה עד איפה יש מקום לחופש האמנותי? האם הסיפור משתנה? האם אנחנו יוצרים כאן סיפור חדש?)

ההצגה אפשרה לי להכניס טקסטים ספרותיים: שירים, חלופת מכתבים בין יאיר לרוני, שבביקור רגיל לא ניתן היה לשלב בצורה זו ולרדת לעומקם.


ההצגה בשילוב עם הביקור במוזיאון מאפשרים מרחב של רעיונות, דילמות ושאלות. הצופים בהצגה לא חייבים להיות נאמנים לרעיונות של מחתרת לח"י, הנושאים המתעוררים בהצגה מאפשרים מקום לדיאלוג ודיון. מה ההבדל בין ההגנה לאצ"ל וללח"י? מהו ימין מהו שמאל, מי מייצג את המרכז? מיהו קיצוני? השאלות האלו רלוונטיות היום לא פחות  בימים אלו של מערכת בחירות ופריימריז, מי שהיה פעם קיצוני יכול להיחשב היום במרכז המפה הפוליטית.

ההצגה מאפשרת דו שיח, מאחדת בין הקצוות, משמיעה כמה קולות, משקפת תכונות חזקות וחלשות והופכת את הגיבורים לאנושיים.

היתרונות הנוספים שלנו כמוזיאון קטן המנסה למשוך קהל חדש היו רבים:
ראינו משפחות רבות עם ילדים בהצגות, ההצגה הביאה קהל שלא היה מגיע למוזיאון ללא קיומה. רוב הקבוצות המגיעות למוזיאון הן קבוצות הומוגניות- חיילים בקבוצה, תלמידים, גמלאים, להצגה הגיע קהל הטרוגני, מעורב: מבוגרים, גמלאים, משפחות וגם חברי מחתרת, בסיום ההצגה התרחש מפגש מעניין בין השחקנים, הלוחמים והקהל.

התכנים בהצגה מגוונים ומותאמים לקהל הטרוגני. מבוגרים יזדהו עם הדמויות הבוגרות, ילדים עם הדמויות הצעירות יותר וכדומה. הדילמות שעולות על ידי הדמויות יכולות לצוץ גם בחיים האישיים שלנו.

הצגה אפשרה לנו כצוות הדרכה להעמיק בנושאים שלא הגענו אליהם בפעילות היומיומית, לגוון את מערכי ההדרכה, ללמוד חומרים וסיפורים נוספים.

אני מאמינה שיש צורך בשייכות ובהזדהות של המבקרים עם סיפור המורשת הארץ ישראלי והכלי התיאטרלי דרך הסיפור האנושי עושה זאת בצורה מרתקת, מסקרנת, מעוררת ומרגשת.

אני מקווה שנעלה שוב את ההצגה במוזיאון ותוכלו לבוא לראות אותה במוזיאון לח"י, בבית ההיסטורי במקומה המקורי. (ניתן לראות קטעים מתוך ההצגה ביוטיוב).

בימים אלו אנחנו מעלים הצגה נוספת לקבוצות המזמינות מראש, ההצגה מתחילה במוזיאון ויוצאת מבין כתליו לשכונת פלורנטין, הצבעונית  ונקראת – 'נערים במחתרת'.