יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

במת בית המשפט הפכה לבמת תיאטרון

במהלך שנות פעילותה של מחתרת לח"י נשפטו עשרות מחבריה בבתי משפט בריטיים ונדונו למאסר ואף למוות.  

דגם של בית המשפט מוצג במוזיאון לח"י

בשנים הראשונות, הכחישו אנשי לח"י שעמדו למשפט את השתייכותם למחתרת בתקווה שישכנעו את התובעים שטעות בידם או יזוכו מחוסר הוכחות.

בשנת 1944, כשהמחתרת הפכה גדולה ומאורגנת יותר והאידאולוגיה גובשה והתעצבה, התחוללה מהפכה בתפיסת הערך המוסף שאפשר להפיק מהעמידה בבתי המשפט. חברי לח"י הבינו שאפשר לנצל את במת בית המשפט ככלי פרסומי והסברתי, שישמש כשופר של המחתרת ויאיר את מאבקה ומטרותיה בפני הציבור הרחב.

מעתה, שוב לא היתה הכחשה. כל לוחם שנאסר ונשפט, הופיע ללא הגנת עורך דין, דבר המקנה לו לפי החוק האנגלי זכות להצהיר דברים משלו להגנתו. ההצהרה כללה הודאה גלויה שהוא משתייך למחתרת לח"י והצדקת המעשה.

אנשי המחתרת הפכו מנאשמים למאשימים. הם האשימו את בריטניה בהיותה שלטון בלתי חוקי ובלתי מוסרי, וכפרו בסמכותם של הבריטים לשפוט אותם. הנאומים שנשאו היו ארוכים מנוסחים ומנומקים היטב וביטאו את דעתם על יחסו השלילי של השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי ועל מטרות המאבק של לח"י, דהיינו תביעת עצמאות מדינית לעם ישראל ויציאת הבריטים מהארץ.


משפטים מהצהרותיהם של אנשי לח"י 

התהודה למשפטים היתה גדולה. לראשונה התפרסמו דברי הנאשמים במלואם. הם הצליחו להסביר את המניעים הרעיוניים לפעולות המחתרת וכפי שקיוו, דבריהם הגיעו לקהל רחב.  

ב-1946, אחרי ששיטת הנאומים החלה לחזור על עצמה, החליטה המחתרת לנקוט בשיטה חדשה שתמשוך את תשומת לב הציבור - הפרעה למהלך המשפט. לאחר ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה  הועמדה למשפט קבוצה של 23 לוחמים ולוחמות. מיד עם תחילת המשפט קם חיים אפלבוים (אלימלך) והצהיר: "אנו לוחמים שנפלו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבן להתעללות ואיננו משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה". אז ניתן האות וכל הלוחמים קמו על רגליהם ושרו את המנון המחתרת "חיילים אלמונים". כך, פתחו בשירה רמה בכל פעם שהשופט האנגלי התחיל בטיעוניו והמשפט לא יכול היה להתנהל.


הלוחמים הובלו לבית המשפט ולבסוף נשפטו שלא בפניהם

בצורה דומה התנהגו גם נשפטים בודדים שבמהלך המשפט קראו בתנ"ך, ציירו קריקטורות של השופטים והתעלמו מהנעשה סביבם. בתגובה הוציאו הבריטים חוק לפיו ניתן לשפוט את חברי המחתרת שלא בפניהם ופסק הדין ניתן ללא משפט פומבי.

חברי לח"י ראו את הופעותיהם בבית המשפט כאקט מלחמתי שלא באמצעות נשק. הם שמחו לעובדה שבאמצעות במה זו יכלו להציג לציבור את הרעיונות והתפישות של המחתרת ולהביא לידיעתו את מה שלא הגיע לאזניו דרך העיתונות היומית שהיתה, בדרך כלל, עוינת את לח"י ושעליה חלה צנזורה בריטית.      

יום שלישי, 1 בספטמבר 2020

על קניות, מחסן שמיכות, שומר מנמנם וצבת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע.

"רק בורח מהכלא יודע את הרגשת האושר הנפלא ברגע הראשון של החופש. זר לא יבין זאת". יצחק שמיר

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1942, התבצעה אחת הבריחות החשובות שסייעה לשיקום המחתרת אחרי רצח יאיר ולהתארגנות מחודשת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע. את תחושותיו במחנה מתאר יצחק שמיר כך:

"כעל גבי גחלים ישבתי במחנה המעצר במזרע בשנת תש"ב. מכות קשות ניתכו על המחתרת בזו אחר זו: הרצח של שני לוחמי המחתרת בדיזינגוף 30, רצח יאיר, חטיפות, עינויים, מאסרים בלי סוף. ללא נשוא היה הסבל של ישיבה מאחורי התיל באפס מעשה.

יום יום היינו נוטלים את העיתון בידיים רועדות והעיניים היו מחפשות ידיעות על אסונות חדשים. וכשידיעות אלו היו באות, היו נקפצים האגרופים, היה מתרתח הדם. זה היה זעם אין-אונים. וידענו: המוצא היחידי מהזעם הוא הבריחה. חידוש הפעולות. תחיית המחתרת."

 

דגם של מחנה המעצר במזרע מוצג במוזיאון לח"י

המשימה לא היתה פשוטה. שלוש גדרות הקיפו את המחנה. שתיים פנימיות ואחת חיצונית. הפנימיות נשמרו היטב וקשה מאוד היה לחמוק בעדן מבלי שהשומרים ירגישו. צריך היה, אפוא, לצאת ברשות מהגדרות הפנימיות, להסתתר בתחום המחנה שביניהן לבין הגדר החיצונית, ובלילה לעבור את הגדר החיצונית ולחמוק אל החופש.

בין הגדר הפנימית והחיצונית היו משרדי המחנה והמחסנים. במשך היום היו חלק מהעצירים יוצאים לשם - לסידורים וקניות בקנטינה (שק"ם). המקום היחיד שבא בחשבון לשמש מקום מחבוא במשך היום היה מחסן קטן של מיטות ושמיכות, שהיו מבקרים בו לעתים רחוקות. אם יצליחו הבורחים להסתתר במחסן יוכלו בקלות יחסית להמשיך החוצה.

אולם, כדי להגשים את התכנית היה צורך להתגבר על מספר קשיים:

א. כיצד לצאת מתחום הגדרות הפנימיות ולא לחזור? השוטרים היו רושמים תמיד את מספר האנשים היוצאים והחוזרים.

לשם כך הפכו הבורחים ל"נושאי כליו" של הממונה על הקניות בקנטינה, שהיה בעל חופש תנועה גמור בשטח המחנה. תוך זמן קצר התרגלו השוטרים לראותם יוצאים ונכנסים במחנה ולא הקפידו עוד על הרישום.

ב. כיצד להיכנס למחסן שהיה תמיד נעול?

במסגרת יציאתם היומית ל"סידורי קניות" מצאו שמיר וגלעדי הזדמנות להיכנס למחסן ולפתוח מבפנים את החלון, כך שלשם כניסה למחסן היה צריך רק לדחוף דחיפה קלה את החלון ולהיכנס דרכו בקפיצה פנימה.

ג. איך לסדר את מיפקד הלילה, מבלי שירגישו בהעדרם של הבורחים, כי אם ירגישו יחפשו בכל המחנה וימצאו אותם.

הצריפים נפקדו לפי תור. עד שהגיעו השוטרים לצריף האחרון, הצריף של שמיר וגלעדי, הספיקו החברים מהצריפים שכבר נפקדו לקפוץ דרך החלון ולמלא את מקומם. איש לא הרגיש בחסרונם של השניים שהתחבאו כל אותו זמן במחסן השמיכות.

הבורחים: אליהו גלעדי ויצחק שמיר

על מכשולים נוספים ובלתי צפויים מספר יצחק שמיר בעדותו:

"אנו ממתינים לשעה תשע, עת נפסקת התנועה במחנה והחשכה היא גמורה. אני מתקרב בזהירות לחלון, פותח אותו בשקט ומציץ החוצה. לכל השדים! שוב קושי. הפעם- בלתי צפוי לגמרי. איזה שוטר ערבי שלא יכול להירדם בבית בגלל החום הוציא לו את מיטתו החוצה, והעמידה בדיוק על יד חלון המחסן. מקום אחר לא היה יכול לבחור לו! אנו מקללים חרש. מה לעשות? אנו מתקרבים שוב בזהירות לחלון ומציצים החוצה. הערבי שוכב לו, אך קשה לקבוע אם הוא ישן או ער. חיכינו עד השעה אחת עשרה. יותר לא יכולנו לחכות. היינו צריכים עוד ללכת ברגל דרך ארוכה למדי ואם נתמהמה, עלולים אנו להיכשל. התחלנו גולשים מהחלון. כשרק הרחקנו בזחילה מספר מטרים, התרומם לפתע פתאום הערבי ממשכבו ונשאר במצב ישיבה. חשבנו שהכל אבוד, אך מתוך חוסר רצון להשלים עם הכישלון נצמדנו אל הקרקע, ונשארנו שוכבים דוממים, מבלי להניע איבר. אינני יודע כמה זמן חלף במצב זה. אך פתאום שכב הערבי שוב והפך את גבו אלינו. נשמנו לרווחה והמשכנו לזחול. שמענו על ידינו את שיחותיהם של השומרים וסיסמאות השמירה, אך לא חששנו מפניהם, כי כל תשומת ליבם היתה מרוכזת בשמירה על הגדרות הפנימיות."

 

כשהגיעו לגדר התיל החיצונית ניסו לחתוך אותה בצבת ושוב נתקלו בקשיים:

שמיר: "עודנו מזיעים על יד הגדר ופתאום הואר כל השטח באור פנסי מכוניות שהתקרבו למקום שבו היינו שכובים. לאורך הגדר היתה דרך עפר, שבה היו עוברות לפעמים מכוניות צבאיות בדרכן למחנה צבא סמוך. שוב חשבנו שהכל אבוד, אך מחוסר ברירה נשארנו שכובים במקומותינו. אירע נס, המכונית עברה מבלי להתעכב. לא השגיחו בנו. לאחר זאת החלטנו לא להתעכב יותר במקום מסוכן זה, לא לסמוך על הצבת ולעבור בכל מחיר דרך חוטי התיל. עברנו. קצת שריטות בידיים וברגליים, מספר קרעים בחולצה ובמכנסיים. אך מה זה חשוב? אנחנו מחוץ לגדר."