Follow by Email

יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

לוחמי לח"י נזכרים בכ"ט בנובמבר


ליל כ"ט בנובמבר נחרת בתודעתנו בעיקר כלילה של שכרון חושים עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. כולנו מכירים את הסיפורים על  ההמתנה סביב מקלטי הרדיו, המתח, ספירת הקולות, ולבסוף – שאגות השמחה המתפרצת ומעגלי הרוקדים שמילאו את הרחובות לאורך כל הלילה.

כיצד עבר אותו לילה על אנשי לח"י? עבור חלקם גברה הדאגה על השמחה. המחתרת אמנם שיבחה את ההחלטה על סיום המנדט ואת ההכרזה על השלטון הבריטי כשלטון זר, אבל מתחה ביקורת על המלצת הרוב בוועדה לחלוקת ארץ ישראל. בספרו "אלנקם" מתאר עזרא יכין את תחושותיו לאחר ההחלטה בעצרת האו"ם: "המוני יהודים יצאו לרחובות לרקוד ולחוג. אנחנו הבטנו בהם בדאגה, ובתקווה שהדבר לא יקום ולא יהיה. לא, לא לכך התפללנו בשנות המלחמה הקשות והארוכות. לא למען זאת נלחמנו. לא כדי להקים מדינה זרה בארצנו נאבקנו בענק הבריטי. בצער חשנו כי עמנו נוהג כאותה אם במשפט שלמה האומרת "גזרו"- כאילו ארץ זאת אינה שלנו. בכאב הבטנו בעם הרוקד העליזות. ידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות."

יכין לא היה היחיד שפחד אותו לילה. גם על חבריו, לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא עבר לילה של חרדה, כפי שמספר משה סבוראי: "ב-29 בנובמבר 1947 נמצאנו בכלא עכו. מהחדשות, ששמענו ברדיו, על המתרחש בארץ ובעולם, התכוננו להתפרצות האסירים הערבים נגדנו. ידענו שאם לא נהיה מוכנים כדי להתגונן, ישחטונו האסירים הערבים מבלי ששלטונות בית הסוהר ינקפו אצבע.
הצטיידנו ברגלי שולחנות ומיטות, בכלי עבודה וכלי מטבח, וחיכינו להתפרצותם. תוכניתנו היתה לרכז את כל האסירים העברים בחדר מס' 28... לפנות ערב באה ההתפרצות המתוכננת של האסירים הערבים. נסוגונו תוך התגוננות לחדר הגדול והתבצרנו בו, בעזרת שולחנות, ספסלים ומיטות. הערבים שרפו את הספרייה והתפרצו לחדרים האחרים והשמידו מכל הבא ליד אולם לא יכלו לפרוץ לחדר המבוצר מבפנים. פצצות דמע ופלוגה של שוטרים בריטים גירשה אותם חזרה לחדריהם. היתה זו הרגשה איומה להיות במצב זה בכלא, בין פושעים ורוצחים ערבים, נתונים לחסדם של שוטרים בריטים שונאים ושנואים."

ובכל זאת, לצד המתח והדאגה, היו גם כאלה שהתרגשו. אחד מהם הוא נתן ילין מור, חבר מרכז לח"י, שמתאר כיצד חש אותו לילה היסטורי, בעודו צופה בהתפרצויות השמחה של המוני הרוקדים במעגלים בכיכר מוגרבי: "תגובתי האישית היתה שונה: ברגע שהחלו ההמונים מריעים אחזה צמרמורת בכל גופי. שיני נקשו זו בזו. הרגשתי שחום גופי עולה. ידעתי היטב כי אין סיבה פיסית לרעד שתקפתני. זה היה תהליך מזורז של הפגת המתח שבו חייתי שבע שנים, מאז בואי ארצה: חודשים עם יאיר בחדרו המחתרתי, מאסר בסוריה, רצח יאיר, מעצר במחנות מזרע ולטרון, בריחה דרך המנהרה, מתח חיי מחתרת, אחריות לחייהם ולמותם של לוחמים. ברגע זה ראיתי את כולם לנגד עיני  - כולם יקרים, כולם ראויים לשמש דוגמה ומופת ללוחמים עשויים ללא חת, בכל הדורות. בזכות דמם, בזכות מאמציהם והסתכנותם, הגענו אל הלילה הזה." 

יום שני, 21 באוקטובר 2013

סטירת לח"י בשרונה

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליכי השימור והשחזור במתחם שרונה השוכן בלב תל אביב סמוך לקריה. המתחם, שהיה בעבר מושבה חקלאית, טמפלרית ומתעתד להיות אחד ממוקדי התרבות, הבילוי והפנאי של תל-אביב, שימש בתקופת המנדט כמחנה צבא ומשטרה בריטים.

המשטרה הבריטית הניידת שישבה בשרונה, נחשבה ליחידה המובחרת ביותר של משטרת המנדט. היא צוידה בשיריוניות שחומשו בתותח 2 ליטראות ועיקר פעילותה היה מול הישוב היהודי,  בדיכוי פעולת המחתרות, דבר שהביא לכך שהישוב רחש לה איבה רבה.

המחנה הצבאי המבוצר בשרונה היה יעד למספר מתקפות של המחתרות. אחת ההתקפות הידועות היא של הפלמ"ח וההגנה במסגרת תנועת המרי בה נהרגו בהתקלות עם השוטרים הבריטים ארבעה חברים ועל שמם רחוב הארבעה.

הפעולה של אנשי לח"י התרחשה ב-25 באפריל 1947, כשחוליית לח"י חדרה למרכז המשטרה הבריטית ופוצצה בו מכונית תופת.

בבוקר יום זה השתלטו אנשי לח"י על מכונית קטנה של מחלקת הטלפונים, החרימו את תעודות הנוסעים וביצעו בהן כמה "תיקונים". כמה שעות לאחר מכן הגיעו לשער המחנה בשרונה שני לוחמי לח"י – יששכר הוברמן (יעקב) ורחמים אלבלק (ג'ימי)- והציגו את עצמם כטכנאי ונהג שבאו לתקן קו טלפון מקולקל. לאחר שתעודות ה"טכנאים" נמצאו תקינות הורשו השניים להיכנס פנימה. הם החנו את המכונית במרכז המחנה וכבר הביאו כלי עבודה וסולם, אך לפני שיתחילו בתיקון ביקשו לצאת ולבדוק "אם אין סיבת הקלקול טמונה בחוץ". גם הפעם הניחו להם הזקיפים לנוע כאוות נפשם והם יצאו החוצה ומיהרו להסתלק מהמקום.

בשעה 11:00 אירעה התפוצצות אדירה שזעזעה את כל הסביבה. בתוך סליל ענק של חוטי טלפון שהיה בתוך המכונית הוחבא חומר נפץ במשקל של חצי טון שהופעל באמצעות שעון השהייה. קצינים ושוטרים נהרגו ונפצעו. משרדים, מכוניות ומחסן נשק נהרסו, ויותר מכל- נפגע המוניטין של המבצר השמור והמוגן של השלטון הבריטי.          


מושבה שלווה שהפכה ליעד למתקפות של המחתרות - שרונה


יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

הלך לעולמו בנימין גפנר

אתמול, כ"ז אלול תשע"ג 1.9.13, הלך לעולמו לוחם הלח"י בנימין גפנר והוא בן 99 שנים. פטירתו היא הזדמנות להזכיר כמה עובדות שיתארו את פועלו ומהלך חייו הסוערים וימחישו את אופיו המיוחד של בנימין.
·        הוא התייתם מהוריו בגיל 6. דודתו גידלה אותו ואת אחותו, שהיתה זמרת ושחקנית יפהפייה. הדודה והאחות נרצחו באושוויץ.
·        הוא עלה ארצה ב-1936, לאחר שסיים את לימודיו כמהנדס-אגרונום באוניברסיטת ננסי שבצרפת. עם עלייתו הצטרף לאצ"ל, נאסר וישב 26 חודשים בעכו ובמזרע.
·        עם הפילוג הצטרף ללח"י אך בהיעדר קשר הצטרף לצבא הבריטי והשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.
·        ב-1943 התנדב ליחידה סודית שפעלה עמוק בשטח הגרמני להצלת טייסים ושבויים. היחידה היתה אחראית להצלתם של 240 קציני בנות הברית מחוף האויב.
·        ב-1944 נפגש פעמיים עם אליהו גולומב בעניין ארגון עצמי להצלת יהודים באירופה, אך גולומב סירב לפעול ללא רשות הבריטים.
·        הוא חזר ללח"י, יצא להכנת מבצע לורד מוין ומשם המשיך ללחימה באיטליה. כשהשתחרר מהצבא "סחב" מהמחנה באיטליה תחנת שידור והגניב אותה ארצה. היתה זו התחנה ששימשה את גאולה כהן ונפלה לידי הבריטים עם מאסרה.
·        ב-1945 נאסר, הוגלה לסודן ולאריתריאה והוחזק 100 יום בבידוד מוחלט. כשחזר למחתרת ניהל קורסים לכתבי סתר, פרסם עשרה משיריו ב"המעש" וב"חזית הנוער", והשתתף בפיצוץ שיירה בריטית בתל-ליטווינסקי.
·        לאחר קום המדינה תיעד והקליט יותר מ-200 אנשי לח"י כדי להנציח את פועלם. כמו כן ראיין קציני בולשת בריטים על מלחמתם באנשי לח"י.
·        ברבות הימים הפך בנימין למו"ל של הוצאת הספרים "לדורי". הוא ערך ותרגם ספרים רבים, ובהיותו בן 95 פרסם את ספרו "בלב הולם ובחרב שלופה."
בנימין הותיר אחריו ארבעה ילדים
יהי זכרו ברוך! 

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

קריקטורות במחתרת





מאבקה של מחתרת לח"י  באימפריאליזם הבריטי בא לידי ביטוי, בין השאר, גם בציורי קריקטורות  שקישטו את עיתוני המחתרת והמחישו את העמדות הפוליטיות של לח"י ואת הלך הרוחות ששרר בישוב נגד השלטון הזר.

הקריקטורות בעיתונות לח"י הופיעו רובן ככולן בשנים 1947-8 בשבועון "המעש" וצוירו על ידי "דוֹש" הלא הוא קריאל גַרדוֹש שב1946 הצטרף לסניף הלח"י בפריס, ומשם שלח לארץ את ציוריו לפי בקשת מרכז לח"י. מאוחר יותר, עלה "דוש" לארץ והתפרסם כאחד המוכשרים בקריקטוריסטים הישראלים. הוא שימש כעורך הגרפי של השבועון "העולם הזה", עסק בכתיבה של מאמרים, סיפורים ומערכונים והמשיך לפרסם בעיתונים קריקטורות פוליטיות במשך שנים רבות.
הנה כמה מאיוריו לחומר ההסברה של לח"י, כולם מתארים את הצביעות והזיוף המאפיינים את המנדט הבריטי:
האריה – סמל בריטניה - מחזיק בזנבו את לפיד החופש, הדמוקרטיה והסוציאליזם בשעה שהוא רובץ על העולם כשרובה אחוז בכפותיו.



העמדה הבריטית – מלפנים תמימה אך מאחור מכופפת וחונקת את היהודים והערבים גם יחד.
ה"נאמנות" הבריטית חולשת על ארץ ישראל באקדח ורימון יד.

החייל הבריטי מחזיק בהחלטת האו"ם אך מונע מהיהודי להגיע אליה.


יום שבת, 6 ביולי 2013

הזמנה




 א ה ב ה   ב י ן   ה ש ו ר ו ת



מחזה מקורי המבוסס על סיפורי אהבה  של לוחמות ולוחמי חרות ישראל ( לח"י). חוויה תיאטרלית ייחודית בה השחקנים הם חלק מהקהל, ההצגה אינה על במה והמוזיאון הוא התפאורה.

שחקני תיאטרון "הכרכרה"  יציגו מחזה המבוסס על מכתבים של אברהם 'יאיר' שטרן לרוני וסיפורי אהבה של לוחמים ולוחמות במחתרת.

בין השורות חבויים כינויי אהבה, סודות ולבטים, אהבה עצומה לארץ ולאדמה, תקווה וחלום על מדינה חופשית. במכתבים נחשפת תשוקתם של חברי המחתרת לחיות ולאהוב גם בעיצומו של המאבק המסוכן בבריטים, כשכל יום עלול להיות יומם האחרון.

האירוע יתקיים בערב ט"ו באב, יום ראשון, 21/7/13, במוזיאון לח"י, רחוב אברהם שטרן 8 תל-אביב.  תתקיימנה שתי הופעות: ב- 18:00ו 20:00.
מחיר הכרטיס:  30 ₪.


ההרשמה מראש, אנא הבטיחו את מקומכם.
טלפונים להזמנות  03-6820288     03-6837582      

כל התמונות צולמו ע"י דן חן





יום שלישי, 2 ביולי 2013

פיצוץ מכלי הנפט במפרץ חיפה

חודש ניסן תש"ז, עמד בסימן גירושים אכזריים של אניות מעפילים לקפריסין. כתגובה למעשי הגירוש של הבריטים החליטה מחתרת לח"י לפוצץ את מכלי הנפט של החברה האנגלו-עיראקית במפרץ חיפה.
על ביצוע הפעולה הופקדו יעקב פנסו (גואל), צפניה שווילי (גלעד) ואלברט שמש (חיים). השלושה התחפשו לפועלי רכבת ערבים והצטיידו בסלי נצרים קלועים שמולאו במוקשים מיוחדים שהוכנו על ידי המחלקה הטכנית בתל-אביב.
ב-30 במרס, 1947, עם רדת הלילה, יצאו השלושה משכונת נווה שאנן למפרץ חיפה. הם חצו את הכבישים ומסילות הברזל שהיו מוגנים על ידי הצבא והמשטרה, והגיעו לקרבת שדה מכלי הנפט. לכל אורך השטח היו פרושות גדרות תיל דוקרני, תעלות מים ומגדלי שמירה אולם לאחר עבודה מאומצת של חיתוך הגדרות הצליחה החוליה להגיע אל מכלי הנפט. בעזרת הסולמות הצמודים עלו הלוחמים על שלושת המכלים שנבחרו לפיצוץ, הניחו את  מטעני הנפץ במגופים, המחברים את צינורות הנפט אל המכלים, כיוונו את המוקשים לשעה היעודה בלילה ונסוגו באותה דרך שחדרו לשטח.
באותו לילה הוארו שמי חיפה באש להבות בעקבות שלוש התפוצצויות אדירות, בזו אחר זו. לשונות האש שעלו מזרם הנפט אשר פרץ מן המכלים הממוקשים התפשטו ואחזו גם במכלים אחרים. כך עלו באש אחד עשר מכלים של חברת הנפט העיראקית שבבעלות הבריטים.
ארבעה ימים נמשכה הדליקה. שלושים אלף טון חומר-דלק בשווי של מליון לירות שטרלינג הושמדו. בעיניהם של אנשי לח"י היה הנפט הבוער סמל לפגיעה במרכז האינטרסים האימפריאליים הבריטים, והנזק הרב היווה תשובה למעשה האכזריות כלפי המעפילים. 
   

יום שני, 1 ביולי 2013

נשים בלח"י

 החברות בלח"י נבחרו לתפקידיהן ממש כפי שנבחרו הגברים - על פי כושרן הפיסי והרוחני. הן נדרשו לאותה מסירות ואותה הקרבה כמו החברים ולקחו חלק ברבות מהפעולות.
בתחילה פעלו הנשים בעיקר בתחומי המנהלה, החינוך והארגון של המחתרת וכן בתפקידי שטח מגוונים: הדבקת כרוזים, הדפסה והפצת חומרי הסברה, תצפיות ומעקבים. תפקיד נשי נוסף היה מקשרת שהעבירה הודעות בין החברים (זכורות במיוחד חסיה שפירא, המקשרת של יאיר ושולמית, המקשרת של יצחק שמיר, שהפכה לימים לאשתו). נשים נבחרו לתפקיד זה כיוון שלא משכו את תשומת לב המשטרה, וכי השוטרים נמנעו מלחפש על גופן. חברות אחרות היו בעלות תפקידים מיוחדים - גאולה כהן למשל, היתה קריינית תחנת השידור של לח"י, רות קוטליצקי היתה האחראית על מחלקת הנוער ויהודית שקמוני "המלאך הלבן" של לח"י , טיפלה במתן עזרה רפואית לפצועים ודאגה להחלמתם.
ברם, מעמדה של החברה בלח"י סבל מנחיתות בולטת בשטח המלחמתי. החברות בדרך כלל לא השתתפו או הועמדו בעמדות פיקוד במבצעים הקרביים. עובדה זו עוררה תרעומת בקרב נשות לח"י ששאפו לקחת חלק פעיל יותר בלחימה. במשך תקופה ארוכה היה עליהן להיאבק על זכות ההשתתפות בפעולות צבאיות ועל קביעת מקומן הראוי בין שורות החברים הלוחמים ולבסוף, מאבקן צלח.
הבחורות, שקודם לכן לקחו חלק בעיקר בקורסים האידיאולוגיים החלו להשתתף גם בקורסים ללימוד שימוש בנשק והצטרפו עד מהרה לפעולות מלחמתיות של ממש: חנה ערמוני וחנה מרפיש השתתפו בהנחת מוקשים בפיצוץ גשר נעמן; שש בחורות לקחו חלק בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה; חברת המחתרת בטי קנוט לזרוס הניחה פצצה בבנין משרד המושבות הבריטי בלונדון; לאה פריזנט לחמה בקרבות בירושלים ונהרגה בהתפוצצות מוקש. לוחמות לח"י נוספות נפגעו, נאסרו ואף נידונו למאסר עולם. הן ריצו את עונשן במשך שנים בכלא בית לחם. חלקן, כמו גאולה כהן, הצליחו לברוח משם.
רשימת בנות לח"י שהשתתפו בלחימה ומעלליהן עוד ארוכה. על הבולטות מביניהן ניתן לקרוא בהרחבה בספרה של לאה גלעדי "עליהן לא כתבו".

יום רביעי, 5 ביוני 2013

יותר נשמות מאשר לחתול – ניסיונות ההתנקשות בהרולד מקמייקל

 סר הרולד מק מייקל, הנציב העליון הבריטי החמישי בארץ ישראל, היה אחת הדמויות השנואות ביותר על היישוב העברי בכלל ועל אנשי לח"י בפרט. לא זו בלבד שראו בו אחראי לרצח יאיר, מקמייקל היה מזוהה עם כל העוולות שנעשו ליישוב היהודי בימי המנדט, מהספר הלבן ועד גירוש מעפילים, טיבוע סטרומה וחיפושי נשק בקיבוצים.
להתנקשות בחייו של מקמייקל היתה משמעות מדינית של פגיעה באיש המייצג ומסמל את השלטון הזר. מחתרת לח"י החליטה לקחת על עצמה את המשימה הזו אולם, כך התברר, המשימה היתה מסובכת מששיערו.
בתחילה, הוחלט להתנקש בנציב העליון בבואו לתפילת יום ראשון בכנסיית סנט ג'ורג' בירושלים. הוטמן מוקש בצינור הביוב מתחת לאדמה אך בשעת הפעולה קרתה תקלה בחוט החשמל והמוקש לא הופעל. ניסיון נוסף הוכשל בגלל סילוק המתנקשים מחצר הכנסייה.
בפעם אחרת ארבו לנציב בחורים שהיו מחופשים בבגדי מודדים, ליד תחנת הרכבת אך נאלצו להסתלק בגלל סיור עקשני של מכונית משטרה. תכנית נוספת לפעולה ליד בית המדפיס הממשלתי בירושלים נכשלה אף היא.
אך אנשי לח"י לא נואשו. לאחר זמן מה נקרתה להם הזדמנות פז לביצוע ההתנקשות, כשגילו שאשתו של הנציב העליון עורכת קונצרט חגיגי בבית הספר האנגלי בירושלים. דוד שומרון שהשתתף בניסיון ההתנקשות מספר:
"קנינו שני כרטיסים, האחד בשורה הראשונה והשני בשורה השנייה. בשורה הראשונה יֵשב המתנקש – יעקב בנאי, בשורה השנייה אשב אני, שמרוב תצפיות הכרתי היטב את הנציב העליון. מאחר שיעקב אינו מכיר אותו אצטרך לזהותו ולהודיע בסימן מוסכם שאכן זהו האיש- מק-מייכל. בהפסקה, יקום המתנקש, ייגש אל הנציב ויירה בו. בחוץ יעמדו בחורים עם רימוני עשן ורעש ובהישמע היריות יקימו מהומה ועל ידי כך יחפו על נסיגתנו... הערב הגיע. גייסנו חליפות יפות, חולצות לבנות ועניבות. התרחצנו, התגלחנו והצטחצחנו. סמוך לתחילת הקונצרט יצאנו איש-איש לדרכו ביחידות. מכוניות מפוארות נעצרו לפני הכניסה. זוגות הדורים בלבושם יצאו מתוכן והנהגים הסיעו את המכוניות לחניה. גברות אנגליות לבושות שמלות ערב, כפפות לבנות על ידיהן וריח בושם נודף מהן מלוות על ידי גברים לבושי שחורים, נכנסו לחצר בית הספר.
נכנסתי והתיישבתי במקומי. גם יעקב מצא את מקומו והתיישב. והנה פתחה התזמורת בנגינת ההמנון הבריטי. הקהל קם על רגליו. אשת הנציב העליון, הליידי מק-מייכל, הופיעה כשמסביבה פמליה של פקידים בכירים, המפקח הכללי של המשטרה וגנרל אחד. כל המבטים נפנו לעברם. לשווא חיפשתי את הנציב העליון לידה. הוא לא בא.יעקב הביט בי בצפותו לסימן המוסכם. ראיתי דאגה בעיניו. כעבור מספר שניות הביט בי שוב נעצתי בו את מבטי כדי שיראה שאמנם אינני נותן כל סימן. הפעם הבין: לא תהיה התנקשות. בעצם, לא היה לנו עוד מה לעשות כאן אך אי אפשר היה לצאת סתם ככה. ישבנו במקומותינו והאזנו. הקונצרט היה יפה מאוד".
ניסיון ההתנקשות האחרון נקבע לאחר שפורסמה הודעה בעיתונות, לפיה תיערך ביפו מסיבת פרידה לנציב. אותו יום התמקמו עשרה מטובי הלוחמים של לח"י בסיבוב החד של ליפתא וציפו לשיירת הנציב שתעבור בדרכה למסיבה. כולם היו מוכנים בעמדותיהם כאשר הגיעה השיירה: אופנוע, מכונית קטנה עם אנשי בולשת, מכוניתו של מקמייקל וטנדר מלא שוטרים מזוינים. על הכביש נזרק בקבוק תבערה גדול. המתקיפים פתחו באש תת מקלעים ורימונים לעבר השיירה. כלי הרכב שעל הכביש סטו מיד הצדה ואנשיהם תפסו מחסה וירו בחזרה לעבר התוקפים. לוחמי לח"י נסוגו כשהם משוכנעים כי הנציב העליון נפגע קשה אך מה רבה היתה אכזבתם כשגילו כי מקמייכל נפגע פגיעה קלה בלבד.
וכך, לא פחות משבע פעמים היה מקמייקל על הכוונת של לוחמי לח"י ובכל פעם שיחק לו מזלו והוא ניצל. ואולם, שבועות אחדים לאחר הניסיון האחרון הבין כנראה שלא כדאי לו עוד לבחון את המזל וברח מהארץ בחשאי. לאנשי לח"י נותר להתנחם בכך שלאירוע היו הדים מדיניים ברחבי העולם וכי בעקבותיו הרחיבו עיתוני בריטניה וארה"ב את הדיון על המצב בארץ ישראל.

 

יום שני, 22 באפריל 2013

יום הזיכרון ויום עצמאות ה65 למדינת ישראל


 טקס יום הזיכרון באנדרטת לח"י -משמר איילון, יער לח"י





מבקרים רבים הגיעו למוזיאון ונהנו מהדרכה, סרטים, הפעלות וחידון טריוויה







חידון עולי הגרדום

הזמנה לאירוע ייחודי: חידון עולי הגרדום - שלב הגמר

יום שני, 8 באפריל 2013

גנה סימן טוב לחם בלח"י, הצטרף לחטיבה 8 וזכה באות גיבור ישראל. ערב יום הזיכרון הוא הזדמנות להרכין ראש לזכרו ולספר את סיפורו.

לא מפליא שסימן-טוב גנה רצה, כבר מילדותו להיות לוחם. הוא התחנך בבית דתי לאומי ושאף להידמות לאביו שהיה חבר בגדודים העבריים ואף נפל בשבי בכרתים.
בגיל 16 הצטרף ללח"י ועסק בפעילויות הנוער במחתרת ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת, תחילה בחיל הנוטרים ולאחר מכן בצי הבריטי. סימן-טוב התבלט כלוחם ואף זכה בעיטור "חמשת הכוכבים" מידי מלך בריטניה. ב-1946 השתחרר, וחזר לשורות לח"י, ובראשית מלחמת העצמאות הצטרף עם חברים נוספים לחטיבה 8 ושירת בגדוד 82.
בנובמבר 1948 השתתף סמן-טוב בקרב על משטרת עיראק סואידן ותחת מטחי ירי כבדים ופציעה אנושה המשיך לטפל בפצועים ולהגיב לירי. כך תואר תפקודו במהלך הפעולה:
ביום ה-9 בנובמבר 1948, בקרב על הכפר עיראק-אל-סואידן, נפצע טור' סימן-טוב גנה ז"ל קשה בשתי רגליו (שנקטעו לאחר-מכן), ע"י פגז תותח, שפגע בזחל"ם שהוא נהג. כן נפצעו ברגליהם שלושת אנשי הצוות האחרים. הזחל"ם הוצא מכלל פעולה ונעצר בשדה הקרב. לאחר שגם זחל"ם שני נפגע בפגז של תותח, החלה היחידה לסגת. על אף מצבו הקשה פתח טור' סימן-טוב גנה ז"ל בחיפוי על הנסוגים בעזרת המקלע שבזחל"ם וע"י כך אפשר ליחידה על פצועיה, להגיע עד הזחל"מים. הוא עצמו נשאר עם הפצועים בתוך הזחל"ם בשדה-הקרב במשך 6 שעות. בלי שים לב למצבו הקשה הגיש לחבריו עזרה ראשונה והשקה אותם מים. לאחר נסיונות אחדים עלה בידו להתקשר באמצעות מכשיר הקשר שבזחל"ם עם יחידתו, להודיע על מקום הימצאו ולבקש עזרה. התנהגות אמיצה זו הצילה את חייו וחיי חבריו.
על חלקו בפעולה זו הוענק לו אות "גיבור ישראל" מידי הנשיא הראשון חיים וייצמן והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי ביום העצמאות של מדינת ישראל.
סימן -טוב הרבה להרצות בפני חיילים, ולספר דרך עדותו האישית ואת סיפור הקרב ומבצעי חטיבה 8 . במהלך חייו עבד בעבודות שונות, וב-1967 החל לעבוד כקבלן עבודות במחנות צבא. במרץ 1968, במהלך פיקוח על שריפת שדה קוצים, נפגע מפגז ישן שהתלקח מהחום ונהרג. לאחר מותו התקיימו מסדרי אבל ביחידות צה"ל. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
יהי זכרו ברוך

יום ראשון, 10 במרץ 2013

הנני מתתיהו

 ביום שני, ז' בניסן, תשע"ג 18.3.13 בשעה 19:00 יתקיים במוזיאון לח"י אירוע חגיגי לרגל השקתו של הספר "הנני מתתיהו" מאת מתתיהו (טודי) פלאי.
על טודי אומר חברו דוד שומרון:"אינני זוכר מישהו בלח"י אשר מילא כל כך הרבה תפקידים מלחמתיים וארגוניים... כל ישותו היתה נתונה למטרה אחת ויחידה – המלחמה בבריטים. כל יתר הדברים התגמדו בפני המטרה הנעלה הזו."
ואכן, פעילותו של טודי במחתרת היתה ענפה ומגוונת. עוד כנער, ייסד עם חבריו את קן בית"ר בכפר סבא בהדרכתו של יהושע כהן, גויס לאצ"ל ובעת הפילוג ב-1940, הצטרף אל אנשי יאיר. בהיותו בן 17 נתפס בהדבקת כרוזים והושם במעצר בית. לאחר מכן החליט ללמוד אלקטרוניקה במגמה לבנות תחנת שידור חשאית למחתרת.
עם השנים, הלכה מעורבותו של טודי בפעילות המחרת וגברה: הוא השתתף בהכנות להתנקשות בנציב העליון מק-מייכל ונפצע, תוך פעולה, מפליטת כדור; הוא לקח חלק בהתנקשות בקצין הבולשת וילקין; בעת הסזון נחטף על ידי ההגנה והוחזק במאסר שמונה ימים; עבר קורס מתקדם לנשק, חומרי נפץ ושדאות ומונה אחראי לסניפי השרון והשומרון; השתתף בניסיון לפיצוץ רכבת צבאית ליד קלקיליה; היה קריין בתחנת השידור ושימש כאחראי על מחלקת הנוער והגיוס. במחלקה זו הכיר את שרה מלומד – "אפרת", עמה קשר את חייו ובנה את משפחתו.
את כל ההתרחשויות הללו מגולל טודי בזיכרון מופלא בספרו ומשחזר סיפור שאיננו רק דו"ח על פעילותו במחתרת אלא גם סיפורה של תקופה בחיי הישוב היהודי בארץ ישראל בימי הכיבוש הבריטי.
יהודה עציון עורך הספר כותב: "טודי וחבריו - בפועלם ודמם - יצקו יסודות לבניין המדינה, נתנו את המלט אל תוך כל החול. העושים במלאכת הספר הזה – והלוואי גם קוראיו- מרימים יד אל מצח, מצדיעים להם בתודה, על כי אין זו אגדה."
בתכנית אירוע השקת הספר יובאו ברכות מאת יאיר שטרן, רחל ברגר וענבר קוונשטוק. על טודי יספרו בנו ונכדיו, חברו למחתרת אליעזר בן עמי - ויהודה עציון עורך הספר. כמו כן יבוצעו קטעים מוסיקליים, שירי מחתרות והרמת כוסית לקראת חג הפסח.

כולכם מוזמנים!

יום שלישי, 19 בפברואר 2013

מחלקת הזיופים או איך משיגים זהות חדשה?


פורים, חג התחפושות וההסוואות, הוא הזדמנות להזכיר את אחת האחראיות החשובות להסוואה בלח"י – מחלקת הזיופים.
במחתרת, כידוע, היו לא מעט חברים, שמשנתגלתה השתייכותם לתנועה הפכו להיות מבוקשים על ידי השלטון ונזקקו לזהות חדשה. זהות כזו ניתנה להם בידי המחתרת בדרך הידועה והמקובלת: זיוף מסמכים.

על תעשיית הזיופים המחתרתית היתה מופקדת מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, ועל מלאכת הזיוף ניצח דוד שומרון שהתבלט בין השאר גם בזכות כישוריו בגרפיקה.

אילו מסמכים הנפיקה המחלקה? המסמך השכיח והמבוקש ביותר שנזקקו לו חברי המחתרת היה תעודת זהות. טופס התעודה הושג בדרכים עקלקלות על ידי אנשי המחלקה, מולא בכתב יד והוחתם בחותמת גומי ובחתימתו המזויפת של קצין המחוז. בנוסף, הודפסו רישיונות נהיגה, היות שחברי המחתרת המבוקשים לא יכלו לגשת למבחני נהיגה. לצורך זה הושגו מכשירים ומכונות ואף נמצא מקום עבודה מתאים: ברחוב השוק בתל אביב, בסטודיו של צייר, הסתתר חדר אחורי בו הותקן בית מלאכה לזיופים. לשם הסתרת הכלים והמכשירים ששימשו את הזיופים נבנה בונקר עם קיר כפול ומתג חשמלי לפתיחה ולסגירה של הדלת, שהוסתרה כך שלא ניתן היה להבחין בה.    
בתנאים שכאלה התרחבה העבודה עד מהרה. במרוצת הזמן ועם ריבוי הצרכים דאגה המחלקה לעשרות תעודות ומסמכים ממשלתיים רשמיים של מוסדות ציבור שונים: רישיונות שהיו דרושים לשם רכישת נשק בחו"ל והבאתו לארץ; רישיונות כניסה למחנות צבאיים לצורך החדרת מכוניות נפץ או החרמת נשק; תעודות חופשה לחיילים; וויזות לחו"ל; דרכונים; שינוי מספרי מנוע ולוחיות זיהוי של כלי רכב, ועוד. כך, לאורך כל שנות פעילותה של לח"י דאגה המחלקה לספק את החשובים שבאמצעים להם נזקקה המחתרת למילוי תפקידיה ולביצוע פעולותיה הרבות.

לאחר שנים, עם הקמת המדינה, השתמשו באנשים ובכישוריהם בתחום הזיוף וההטעיה ורבים מהם הצטרפו למוסד.


יום רביעי, 30 בינואר 2013

עלייתה ונפילתה של מפלגת הלוחמים


רוח הבחירות המרחפת מעלינו בימים אלו היא הזדמנות להזכיר כי גם יוצאי לח"י הקימו מפלגה משלהם - מפלגה שנאלצה, ממש כמו היום, להתמודד עם חילוקי דעות מרים בתוכה.
כמחתרת, היתה ללח"י מטרה אחת מוסכמת ואחידה: שחרור הארץ מעול הבריטים. בשם הרעיון הזה הצטרפו ללח"י חברים מכל גווני הקשת הפוליטית – מן השמאל ומן הימין כאחד: פועלים, בחורי ישיבות, חברי תנועות נוער, אינטלקטואלים, בעלי השקפות עולם חברתית סוציאליסטית לאומית וליברלית. עם היציאה מן המחתרת ועזיבתם של הבריטים את הארץ עלה רעיון בקרב החברים להתארגן כתנועה פוליטית לגאלית. רעיון זה יצא אל הפועל ב-1948 עם הקמתה של מפלגה חדשה – מפלגת "הלוחמים".
עוד טרם הקמתה של מפלגת "הלוחמים". היה ברור שיתעוררו ויכוחים חריפים בנוגע לאופייה. ראשית, היה צורך לקבוע איזה צביון יהיה לה. האם יהיה זה הצביון הסוציאליסטי שבו דגל נתן ילין מור או שמא תהיה ההתמקדות בראש ובראשונה בצביון הלאומי היהודי כפי שגרס ישראל אלדד? האם עדיף משטר המבוסס על מקורות ישראל או משטר הפונה למקורות הזרים ליהדות? תורת משה או תורת מרקס? אי בהירות בסיסית שררה גם בעמדת לח"י כלפי הבעיה הערבית.   
למרות אי ההסכמות בתוכה יצאה המפלגה אל הדרך. נערך איסוף חתימות, בחירות פנימיות לרשות המפלגה ובחירת מועמדים לכנסת. ישראל אלדד ויצחק שמיר ארגנו את מסע הבחירות של המפלגה. לרשימה נבחרו האותיות ט"ו וכמועמדים הראשיים לכנסת נבחרו ילין מור, שמואלביץ, אלדד וגאולה כהן. נתן ילין מור נבחר כיו"ר המפלגה ויצחק שמיר כמזכיר הכללי.
עם ייסוד הכנסת הראשונה זכתה "מפלגת הלוחמים" במנדט אחד והיתה לעובדה קיימת. ברם, עתידה הפוליטי של המפלגה לא היה מובטח כלל וכלל. לא היו לה מוסדות נבחרים, משרדים וסניפים מאורגנים. מה שכן היו, לעומת זאת, הם חילוקי הדעות שהמשיכו לאכול כל חלקה טובה. ההתנגשות בין השקפותיהם של שני מנהיגי לח"י, ילין-מור ואלדד, באה לידי ביטוי בכנס המפלגה הכללי ועם הזמן הפכה למאבק חריף שניטש בין האגף הסוציאליסטי בראשות ילין מור ושמיר, לבין תומכי אלדד שביקש להקים תנועה "חינוכית לאומית" מצומצמת על בסיס האידיאולוגיה של לח"י.
חילוקי הדעות הללו הלכו והחריפו והיו מה שבסופו של דבר הביא לשיתוק המפלגה ולהחלטה לא להתמודד בבחירות לכנסת השנייה. כך, כמו מפלגות רבות אחרות, בא הקץ על מפלגת "הלוחמים" מייסודם של "לוחמי חירות ישראל".