יום ראשון, 26 בנובמבר 2017

נציג לח"י בדרך בורמה

 אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, בכ"ט בנובמבר, פתחו הערבים בהתקפות נגד הישוב היהודי בכל רחבי הארץ. הכביש לירושלים נותק בשער הגיא והעיר היתה במצור. השיירות לירושלים, שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים לא הצליחו להגיע ליעדן. כך אי אפשר היה לספק מים, מזון ותרופות לתושבי ירושלים, ומצבם הלך והחמיר.

במהלך ימי המצור הקשים גילתה חוליית פלמ"חניקים, מלוחמי חטיבת "הראל", דרך העוקפת את שער הגיא. הלוחמים נעו בלילה במורדות הגבעות ובערוצים הנחבאים מעיני חיילי הלגיון הירדני, ולבסוף הגיעו לחולדה. השמועה על התגלית התפשטה במהרה והוחלט לבדוק האם הדרך עבירה גם לג`יפים. התברר שעבור ג'יפים הדרך קשה מאוד אך הלוחמים הנחושים הצטיידו בכלי עבודה שבעזרתם החלו לעקור סלעים וליישר מהמורות על מנת לנסות וליצור מעבר. אחריהם הובאו כוחות עם ציוד מכני והכשירו את הדרך למעבר כל סוגי הרכב. המשימה הוכתרה כהצלחה. הדרך החדשה כונתה "דרך בורמה" (על שם דרך דומה שפרצו הבריטים במלחמת העולם השנייה בבורמה), והודות לה הלך וגדל זרם האספקה לירושלים מדי לילה.

                                                                   התוואי של דרך בורמה

אל לוחמי הפלמ"ח חבר גם לוחם הלח"י יוסף מנקס (ינאי), שבהוראתו של ישראל אלדד הצטרף לפתיחת "דרך בורמה". יוסף היה גאה מאוד על השתתפותו במבצע זה אשר תרם רבות למניעת ניתוקה של בירתנו. יחד עם אנשי לח"י נוספים שנהגו ג'יפים של לח"י, הוא המשיך לנסוע בדרך זו פעמים רבות והביא ללוחמי לח"י בירושלים תגבורת לוחמים, נשק,  תחמושת ואספקה. הוא נשאר בירושלים ללחום ומונה אחראי לתחבורה ולמחסני הנשק.

                                                                    יוסף מנקס (ינאי)

יום שלישי, 24 באוקטובר 2017

כיבוש עוג'ה אל חפיר

תל ניצנה - מקום עם היסטוריה עוד מהתקופה הביזנטית והרומית. במאה ה- 20 הקימו העות'מאנים במקום תחנת משטרה וקראו לו עוג'ה אל חפיר, בימי השלטון הבריטי התגלתה במקום עיר נבטית והוא הפך לאתר ארכיאולוגי.

ב-1948, לאחר הכרזת העצמאות, היתה עוג'ה בשליטה מצרית ובמלחמת העצמאות התנהל במקום קרב, כחלק ממבצע חורב לכיבוש הנגב. המשימה הוטלה על חטיבה 8 בראשות יצחק שדה, שהייתה מורכבת ברובה מאנשי לח"י ואצ"ל.

את המבצע החל חיל האוויר בשעה 7 בבוקר. ההתקפה האווירית גרמה נזק מועט בלבד והמצרים שכבר הופתעו ממנה התכוננו למתקפה הקרקעית. כוחותיה של חטיבה 8 התעכבו והגיעו לגזרה רק בסביבות השעה 11. ניסיונות הפריצה הראשונים נבלמו באש כבדה.

בעקבות כך שונתה התכנית וצוות נוסף מגדוד 89 בראשות לוחם לח"י דב הבלונדיני (יעקב גרנק) הסתערה באומץ על המוצב המבוצר. פגזים התפוצצו סביבם אך הלוחמים המשיכו בהתקדמותם אל עבר הפסגה של עוג'ה. דב הפגין מנהיגות יוצאת דופן, באומץ ובקור רוח עד שלפתע נדם קולו. הפלוגה נכנסה לשטח פתוח, מטווח היטב ע"י המצרים, וכעבור שעה וחצי של לחימה קשה וקרבנות רבים שבה הפלוגה על עקבותיה עם 11 חללים ודב הבלונדיני המפקד הנועז ביניהם.
                                         מהלך הקרב על עוג'ה אל חפיר


                                  דב הבלונדיני, מפקד גדוד 89 שנהרג בקרב

עם בוקר חודשה המתקפה על עוג'ה בכוחות של טנקים, ג'יפים ורגלים ובסיוע ארטילריה והפצצה מן האוויר. הפעם התנהלה המתקפה משני הכיוונים: גדוד 82 לכיוון התל וגדוד 89 לכיוון הכפר, המתקפה המשולבת נחלה הצלחה והקרב הסתיים בכיבוש השטח  לאחר קרבות קשים ומרים.          

                עוג'ה אל חפיר- כיום תל ניצנה. פעם התנהלו במקום קרבות קשים 

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

נפטר סוכן ה'הגנה' בלח"י

 החודש הלך לעולמו חבר לח"י שמעון מוניטה ז"ל. שמעון הצטרף ללח"י בדרך בלתי שגרתית – לא דרך אנשי לח"י אלא דווקא באמצעות ה'הגנה'.
כנער, גויס לגדנ"ע ולחי"ש, ובקיץ 1947 הטילה עליו מפקדת ההגנה תפקיד חשאי: להצטרף למחתרת היריבה- לח"י, ולדווח להגנה על הנעשה שם. כחייל ממושמע ונאמן להגנה ולהוראות "הנהגת הישוב" עשה שמעון את המוטל עליו ומילא את תפקידו באמונה. ואולם, הוא חי עם חברי לח"י ולמד להכירם היטב. הוא התפעל ונפעם מרוח הלחימה של חבריו החדשים לנשק, מהאומץ והלהט ללא גבול בו הם חדורים. למרות שלא שכח אף לרגע שהוא נמצא ביניהם בשליחות ההגנה, חש כאיש לח"י לכל דבר בחיים היומיומיים ובפעילות הלחימה השוטפת.

בתקופה זו עבר המאבק נגד הבריטים ללחימה בערבים, וזה הקל עליו מאד, כי כעת, בעצם, כולם לחמו באותה חזית. שמעון עבר קורס מפקדים במחנה לח"י בשייח־באדר ויצא לפעולות נגד הערבים. בין היתר השתתף בכיבוש בניין טאנוס, גבעת שהין, בכיבוש דיר־יאסין. בגלל קולו הערב, הוטל עליו להיות קריין בתחנת השידור המקומית של לח"י ועמיתיו בהגנה זיהו את קולו. לאחר זאת הוא התגייס לפלמ"ח ושרת בגדוד הרביעי, פלוגה א' (של אורי באנר). אבל כשנודע לו שלח"י עומדים לפרוץ לעיר העתיקה ב־14.5.1948, "ערק" מיחידתו והצטרף אל חבריו בלח"י לפעולה ספציפית זו. הפריצה היתה דרך שער יפו, אולם היא נכשלה ושמעון נפצע בה מהדף פיצוץ.

                                                     סוכן ה/הגנה' - שמעון מוניטה

בפלמ"ח השתתף בניסיון כיבוש הראדאר ליד נבי סמואל. אחר הועבר לחיל המודיעין לביטחון־שדה. ב־1950 נשלח לקורס קצינים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים וב־1953 סיים תואר ב.א. בכלכלה ובהיסטוריה. לאחר זאת נסע לארצות־הברית, למד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק וסיים תואר מ.א. ביחסים בינלאומייםב־1955.

ב־1953 נשא לאִשה את כרמלה לבית שכטמן ונולד להם בן, יובל. כרמלה נספתה בתאונת דרכים. בשנת 1963 נשא לאִשה את רוזט לבית כהן ונולדו להם שתי בנות: לילך, תמר, בן – אמנון, ונכדים.
שמעון עבד במקצועו ככלכלן וניהל מפעלי תעשייה בארץ. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף.

יהי זכרו ברוך.

יום שני, 14 באוגוסט 2017

החיים במחתרת

 כיצד חיו אנשי לח"י במחתרת? האם, כפי שכתב 'יאיר' באפלת מרתפים, בחדרים עלובים בשכונות עוני? האם התהלכו כ"גנבים בלילה" או שהיו מופיעים גם ברחובות הסואנים לאור יום? היכן התחבאו ואיך הסוו את עצמם?

התשובה היא כי אורח החיים של אנשי המחתרת התחלק לשני סוגים: אלה שהיו מבוקשים על ידי הבולשת ואלה שחיו אורח חיים לגאלי, כל אחד בביתו עם משפחתו ועבודתו תוך הסתרת השתייכותם למחתרת. אלה וגם אלה היו מגויסים לעבודה במחתרת עשרים וארבע שעות ביממה וכל חייהם נקבעו לפי צרכי הארגון.

אורח חייהם של המבוקשים על ידי השלטונות היה קשה. הם היו נרדפים. לעתים לא היתה להם ברירה אלא להתגורר בחולות, בפרדסים, בצריפים דולפים, בחדרים צרים ואפלים או על גגות ואף במקלטים ציבוריים ובגינות ציבוריות. בעת הצורך, היו הלוחמים נפגשים בסמטאות צדדיות ובשעת לילה בלבד.

לעומתם, החברים הבלתי ידועים בהשתייכותם למחתרת המשיכו את חייהם הפרטיים כרגיל אך העמידו לרשות המחתרת את שכרם שלרוב פרנס גם את חברי המחתרת הנרדפים.

דבר נוסף שאפיין את חייהם של חברי המחתרת הידועים למשטרה היה המתיחות הנפשית בלתי פוסקת והערנות התמידית לסכנות שהם נתונים להן, לא רק בשעת קרב או פעולה מסוכנת אלא יום יום ושעה שעה. כל אחד מהם ידע כי מדי רגע הוא עלול להיהרג, להיאסר, להישלח לעינויים, להיכלא לשנים ארוכות בבית הסוהר או להישלח לגלות. החברים היו שרויים במתח תמידי, גם מאימת החיפושים, המעקבים והמרדפים.

וכיצד מסתדרים כשמנהלים אורח חיים קשה כל כך?
כדי לא להתגלות ולהיתפס הקפידו החברים על חשאיות עמוקה. איש לא ידע יותר ממה שהיה צריך לדעת, כל נייר או פתק הושמד מיד לאחר קריאתו. החברים קראו לעצמם בכינויים ובדרך כלל לא ידעו את שמם האמתי ואת מקום המגורים של חבריהם למחתרת. הם סיגלו לעצמם כתבי סתר ותעודות מזויפות. וכשהיה עליהם לצאת למשימות הם היו מופיעים בתחפושת. בין התחפושות המקובלות היו זקן, שפם, שיער צבוע, משקפיים, בגדי נשים וחליפות. 

כדי לא להתגלות השתמשו החברים בתעודות מזויפות- 
תעודה מזויפת של חנה ערמוני מוצגת במוזיאון לח"י

יום שני, 5 ביוני 2017

הסברה, תעמולה ודפוס – פרסום ושיווק במחתרת לח"י

 עם התרחבות פעילותה של לח"י גבר במחתרת הצורך להסביר לציבור הרחב מהם רעיונות התנועה ומהן הסיבות למאבק בשלטון הזר. המילים המודפסות שימשו כנשק כנגד הבריטים לא פחות מהאקדחים והרובים ועל כן השקיע הארגון מאמצים רבים בהוצאה לאור ובהדפסה של ספרות מחתרתית.
חלק מהפרסומים ("במחתרת") הופצו בין חברי המחתרת ועסקו באידאולוגיה, שימוש בכלי נשק ושיטות לחימה. אחרים ("החזית", המעש") נועדו לקהל הרחב. הכרוזים וגיליונות העיתון המחתרתי הודבקו על קירות הבתים, על עמודי המודעות וחלונות הראווה לידיעת הציבור. ההדפסה וההדבקה בוצעו ע"י הנערים במחתרת תוך סיכון רב.
אמצעי הדפוס הראשון היו מכונות כתיבה רגילות שבאמצעותן הודפסו כרוזים ועלונים במספר קטן של עותקים. אחת המכונות נמצאת כיום במוזיאון לח"י.



מכונת כתיבה בה הודפסו כרוזים ועלונים 

גלגול הדפוס הבא נעשה במכונת סטנסיל ואפשר את הדפסת החומר בכמויות גדולות יותר. עם זאת, היתה גם שיטת הסטנסיל איטית ובלתי נקיה, ולא הצליחה למלא את הדרישה לפרסומים. על אנשי לח"י היה להחליף את מכונת הסטנסיל במכונת דפוס משוכללת.


 מכונת הדפוס במוזיאון לח"י

ב-1945 נרכשו, בחשאיות ובתנאים קשים, המכונות הראשונות והוקם בית דפוס ברעננה (שנקרא הספרייה). לאחר מכן עבר בית הדפוס לפרדס בבני ברק. לשם הסוואה הופיעו עובדי הדפוס בזהות חרדית. מבני ברק עברו המכונות לת"א שם פעל בית הדפוס עד 1948. ממכבש הדפוס בתל אביב יצאו רבבות גיליונות של עיתוני המחתרת חוברות וכרוזים.

כרוזים, עיתונים וחוברות של מחתרת לח"י

יום רביעי, 24 במאי 2017

גמר חידון המחתרות תשע"ז

השנה, שנת ה-50 לאיחוד ירושלים, התקיים החידון בנושא "אם אשכחך ירושלים". חומר הלימוד עסק במלחמתן של אצ"ל ולח"י בירושלים וכלל פעולות ואישים מרכזיים: מנחם בגין, אברהם שטרן, הרב אריה לוין וזאב ז'בוטינסקי. לחידון נרשמו עשרות תלמידי כיתות ו' – ט', 22 מתוכם עלו לשלב הגמר. אחת המשימות שהתבקשו המתמודדים לבצע היתה עבודת בית שכללה את הסעיפים הבאים:
1.    בעקבות הריאיון שערכתם עם לוחם/ת, עדות ששמעתם בבית הספר, או ספר שקראתם, תארו התנהגות של לוחם/ת שהרשימה אתכם וכתבו מדוע.  

2.   אילו הייתם חוזרים אחורה בזמן לתקופת המחתרות, באיזו פעולה הייתם בוחרים להשתתף ולמה.

3.   חברו ועצבו כרוז משותף של אצ"ל ולח"י בדבר המלחמה על ירושלים.

4.   אתם עיתונאים – הכינו כתבה על אחד מהמקרים הבאים:
·        פגישה בין מנחם בגין ובן גוריון אחרי אלטלנה.
·        ריאיון עם לוחם אצ"ל לאחר פעולת פיצוץ מלון המלך דוד והיוודע תוצאותיה.
·        פגישה בין אברהם שטרן ודוד רזיאל עם פרוץ מלחמת העולם השניה.
·        ריאיון עם לוחמים לאחר כישלון שחרור העיר העתיקה.

אנו מביאים בפניכם מבחר מהדברים שכתבו המתמודדים:

יוסף אהרונסון, כיתה ז' ישיבה תיכונית הראל חולון, כתב על ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים:
"מה שהרשים אותי במיוחד בפעולה זו היתה התנהגותו של מאיר פיינשטיין, שלמרות כל הכאב והקושי המשיך את הפעולה עד סופה באומץ. אני חושב שכמעט אף אחד לא מסוגל לבצע דבר מדהים שכזה".
שחר אורן, כיתה ח' ישיבת שעלבים, כתב כרוז הקורא להילחם למען ירושלים:
"במשך דורות רבים חלם עם ישראל על השיבה לעיר הקודש ירושלים. עיר אשר בה חי ומלך דוד המלך ואשר אליה נשואות עיני היהודים בתפילתם. כעת רוצים הגויים לקחת מעמנו את ירושלים. אנו קוראים לך לצאת ולהילחם למען ירושלים".
ראשית אטון, כיתה ז' בי"ס כרמי חן עלי, נפגשה עם לוחם הלח"י אליעזר בן עמי:
"אליעזר היה במחלקה הטכנית של הארגון. הוא הכין את הרימונים לפיינשטיין וברזני והשתתף בחפירת מנהרת הבריחה מכלא ירושלים. אליעזר לוחם חזק ומתוחכם ומאוד נהניתי לפגוש אותו ולשמוע את סיפוריו".
דביר אלטשולר, כיתה ח' בי"ס לביא, כתב על חבר לח"י - הנער אלכסנדר רובוביץ':
"הרשימה אותי מאוד התנהגותו בגלל שלמרות גילו הצעיר ולמרות שבבית הספר שלו התנגדו הוא התעקש להצטרף למחתרת ולהשפיע. הוא נהג בגבורה כשלא גילה לבריטים שום דבר ממה שידע".
צרי אלמייקס, כיתה ו' נחלת צבי אלון מורה, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין "אלנקם":
"אני חושבת שזה מדהים איך התנהגו אנשי המחתרות בתקופה הזאת ואיזה מחירים היו מוכנים לשלם כדי להגן על עמם ולהגיע לחירות שתמיד שאפו אליה. איזה יכולות מיוחדות יש לעזרא יכין! ממש גיבור על! רק שהכוחות שלו הם לא רק בשרירים שלו, הם גם בנפש שלו, במידת ההקרבה ובאכפתיות האדירה שלו".

אחינועם אשכנזי, מכיתה ז' בית ספר שירת חנה עלי, התרשמה מפיצוץ המטוסים בכפר סירקין של לח"י:
למרות שהפעולה היתה גדולה ומורכבת היא הסתיימה ללא נפגעים מצדנו! אפילו לא פצוע! לדעתי זו היתה פעולה חשובה במיוחד כי היא פגעה בבריטים והשמידה להם כלי חשוב וחיוני".
אוריה גורמן, כיתה ו' אולפנת שלהבת, נפגשה עם לוחם לח"י יהודה מינס:
"יהודה הצטרף ללח"י בגיל 12 ושמר זאת בסוד מפני משפחתו. התרשמתי מכך שלו ולחבריו היתה אמונה ושהיו מוכנים לעשות הכל בעד ארץ ישראל, אפילו למות כדי שתקום לנו מדינה!"
נעמי גזיאל, כיתה ו' בי"ס שלהבת בנות שעלבים, כתבה על חברת לח"י טובה סבוראי:
"טובה היתה אמיצה דיה כדי להסתיר בביתה את מנהיג לח"י, אברהם שטרן. לדעתי, התנהגות זו ראויה להערצה. התרשמתי מאומץ ליבה של טובה ומנכונותה למסור את נפשה כדי להגן על לוחם מבוקש כל כך".
שלו גרבובסקי, כיתה ו' ת"ת קניין תורה חברון, כתב כרוז הפונה אל הנוער:
החומר מעניין אותי מאד, אני חושב כמה גיבורים היו הלוחמים שבזכותם יש לנו היום מדינה שבה אפשר לחיות חופשי (כמעט..). אני מבין שאם הדור שלנו לא ילמד ויזכור את ההיסטוריה הזאת וירגיש אותה, היא תשכח ואתה  הערכים והמסרים שעליהם נהרגו אנשים ומסרו את הנפש. הם נותנים לי דוגמא וכוח לחיות את החיים שלי בחברון, גם אם לא תמיד קל פה...
אלנתן גרוס, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, היה רוצה לחזור לאחור בזמן ולקחת חלק בתנועת המרי:
"הייתי רוצה להשתתף באחת הפעולות המשותפות של המחתרות במרי העברי בגלל שאני חושב שעיקר הכוח של עם ישראל הוא כשאנחנו מאוחדים. מזה אפשר ללמוד את החשיבות של "כל ישראל אחים".
אביעד דוקוב מכיתה ח' חטיבת נריה סוסיא , התרשם מהתנהגותו של לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין:
"מאיר פיינשטיין הפגין את גבורתו בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים כאשר למרות הפציעה בידו הוא המשיך לנהוג על מנת להציל את חבריו הלוחמים. הוא המשיך להפגין גבורה כאשר הוא ולוחם הלח"י משה ברזני פוצו את עצמם בתא הנידונים למוות בכלא ירושלים".
יאיר שטרן מברך את המתמודדים

נועם דרכי, כיתה ח' ישבת אורט מעלות, כתב על לוחם האצ"ל עמיחי פאגלין – "גידי".
אני מאמין שהיוזמה, אומץ הלב הבלתי נתפס והנכונות להשגת המטרה הפכו את עמיחי פאגלין לסמל. הוא היה לוחם, מנהיג ומפקד שלא איבד את העשתונות גם כשהכל נראה אבוד והצליח להציל את חיי חבריו ולהחרים נשק עבור המחתרת".
בת ציון הרשקוביץ, מכיתה ז' בית ספר נחלת צבי אלון מורה, התרגשה מדבריהם של לוחמי לח"י אברהם אמפר וזליג ז'ק שנורו ונהרגו על ידי הבריטים:
"מה שהרשים אותי בדבריהם היא הפשטות שבה נאמרו. אלה לוחמי המחתרת העבריים שגם על סף מוות לא שוכחים את עמם, את ארצם ואת שאיפת חייהם – החירות".
רבקה וייצמן, כיתה ז' אולפנת צביה בת ים, אילו היתה חוזרת לתקופת המחתרות, היתה רוצה להשתתף בלחימה על הרובע היהודי שבעיר העתיקה:
אני חושבת שהיתה זכות גדולה ללוחמים להילחם על ירושלים, עיר הבירה, עיר הסבל, עיר הנצח! אני בטוחה שכל הלוחמים נלחמו באומץ ובתקווה עד הכדור האחרון. הלוואי והיתה לי הזכות להשתתף בפעולה כה חשובה ובעלת ערך".
ורד זיגדון, מכיתה ט' אולפנת צפירה שוהם, כתבה ראיון דמיוני עם הלוחמים לאחר כישלון כיבוש העיר העתיקה:
"דווקא את העיר העתיקה והכותל שאליהם צופות כל עיני היהודים, לא הצלחנו לכבוש. אבל תמיד יש תקווה. אנו מקווים שההזדמנות לאחד שוב את ירושלים תחזור בקרוב, וכשהיא תבוא – אנחנו נהיה שם".
טל אפרת לוי מכיתה ט' באולפנת שעלבים, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין:
"כשאלנקם הידק ללבו רימון כדי להגן על ילדים הוא לימד אותי דבר חשוב מאוד לחיים: להסתכל סביב, על אנשים אחרים, וגם כשאני במצוקה לא לחשוב רק על עצמי. לפני שעושים מעשה לקחת אחריות ולדאוג שהוא לא יפגע באחרים סביבנו".
נריה מלצר, כיתה ז' ישיבת צביה אלישיב לוד, כתב את דעתו על לוחם הלח"י יעקב גרנק- "דב הבלונדיני":
"הדהימה אותי אישיותו כמפקד שייסד את הקריאה "אחרי" והראה דוגמה אישית לחייליו. לדעתי כשחיילים רואים את המפקד שלה צועק "אחרי" הם מקבלים עידוד ומורל גבוה ויכולים להסתער ולנצח".
המתמודדים בשלב הגמר

אלישע מנדלביץ', כיתה ו' בי"ס נועם נריה לוד, קרא את ספרו של לוחם אצ"ל ולח"י ישקה אליאב וכתב:
"התרשמתי מאוד מאומץ לבו בלחימתו בבריטים. גם לאחר שנפצע, מפקדו 'יאיר' נרצח והוא נדון למאסר עולם, יעקב אליאב ברח והמשיך לפעול. בנוסף, במלחמת העצמאות הוא השתתף במבצע "דני" לשחרור לוד שזו העיר שבה נולדתי ובה אני גר כיום".
אלישע פייגלין, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, ניסח כרוז אל הציבור:
"קריאה מופנית אליך ואל כל חבריך וחברותיך, להצטרך ללחימה בירושלים על הישרדות העם היהודי בארץ אבותיו בארץ ישראל, לצאת ולהפגין נגד השלטון הבריטי ונגד ההבלגה שנוקטת ההגנה. זה תלוי רק ברצונך!!"
הלל רוזנהיים, כיתה ז, ישיבת צביה אלישיב , כתב כרוז לציבור:
"אין אנו יכולים יותר לסבול את מראה הבריטים בעירנו הקדושה ואת לקיחתה של חירות ישראל ע"י צוררים אלה. על כן הקמנו את מחתרות האצ"ל ולח"י ואנחנו קוראים לכם להצטרף ולהיות חלק ממלחמת השחרור של ארץ ישראל ושל ירושלים הקדושה".
אלומה ריינמן, כיתה ז' בי"ס חן נריה, היתה רוצה להשתתף בפעולת פיצוץ מלון המלך דוד:
"הייתי רוצה להשתתף בפעולה זו מכיוון שבחיים שלי לא עשיתי משהו בשביל המדינה או העם היהודי והייתי שמחה לעזור בתקופה שהבריטים שלטו בארץ ולנו, היהודים היה מאוד קשה".
יונתן שגיא, כיתה ח' ישיבת גבעת שמואל, התרשם מאישיותו שלו מנחם בגין:
"למרות כל הקשיים, המהמורות והפחדים, המשיך בגין בפעולותיו ולרגע לא הפסיק גם כשידע שאם יתפסו אותו יכולים לענות אותו ואף להוציאו להורג. הוא המשיך בהנהגת הארגון עד פירוקו ב-1948".
במקום הראשון- אחינועם אשכנזי, יחד עם אנשי לח"י על הבמה

יום חמישי, 9 במרץ 2017

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".
עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.
הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.
עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.
באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.
גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.
כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.
עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".
עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.
החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".
עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע. 

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

האם "יאיר" ניסה לברוח כשנתפס על ידי הבריטים?

את הרצח שהתרחש ב-12.2.1942 בדירתם של משה וטובה סבוראי בתל אביב, תיאר הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים" כך:
מורטון נופף באקדחו לעברו של "יאיר".
"קום!" פקד עליו.
מנהיג לח"י ציית והתרומם בלאות.
"גש אל החלון," הורה לו מורטון, "פתח אותו."
"יאיר" לא זע. היה לו ברור מה עתיד לקרות.
מורטון גידף ופנה לפתוח את החלון בעצמו.
בזרועותיו החזקות סובב את גופו של "יאיר" כשפניו אל החלון.
הוא התרחק מעט וירה בו.
"ראיתם?" אמר למלוויו, "הוא ניסה לברוח. לא היתה לי ברירה. נאלצתי להרוג אותו."
למרגלות הבניין, פרצה טובה סבוראי בצעקות רמות לשמע היריות: "יהודים! הרגו לנו את אברהם שטרן!"[1]

את הקליע שחדר לגופו של יאיר ואת השעון שענד אפשר לראות במוזיאון לח"י 



אנשי היישוב ידעו שאברהם שטרן היה מטרה לחיסול ואיש לא האמין לטענתו של מורטון כי הוא ניסה לברוח, ובכל זאת, במשך שנים רבות לא היתה הוכחה לכך ש"יאיר" נרצח. ההוכחה הגיעה בשנת 86 בראיון שערכה העיתונאית אילנה צור עם אחד משוטרי הבולשת הבריטית שהיה בדירה ברחוב מזרחי ב' בזמן הרצח – ברנרד סטמפ.
בזמן שירותו הצבאי בארץ הכיר סטמפ בחורה יהודייה בשם ציפורה – היא דודתה של אילנה צור. השניים נישאו ועברו לגור באנגלייה. במשך שנים ניסתה אילנה לשאול את הדוד האנגלי שלה מה קרה בכ"ה בשבט 1942 בדירת הגג ברחוב מזרחי ב' אך נתקלה בסירוב מוחלט. רק לאחר שהדוד לקה בשבץ והרגיש כי ימיו ספורים הוא ניאות לדבר וכך אמר על טענתו של מורטון:
"מגוחך, מגוחך. אין בכך שמץ של אמת. אפילו האדם שכתב את זה יודע שאין זה נכון. אם נותרו בעולם עוד אנשים ישרים, אם נותרו בחיים אלה שהיו בחדר, הם יעידו ויסכימו גם אם לא אהבו את האמצעים שננקטו... לא כך היו פני הדברים. לא היתה לו שום אפשרות לברוח. הוא היה מוקף, לא היה לו נשק. עשינו חיפוש. הוא היה במעצר יותר משעה. היו סביבו כחצי תריסר שוטרים חמושים. לא היה לו שום סיכוי לברוח."[2]


בזירת הרצח, כיום מוזיאון לח"י, מתחת לציר העליון של מסגרת החלון נמצא עדיין החור שיצר הקליע.


יאיר נתפס, אם כן, לא מוכן ולא חמוש, ונורה מאחור כשהוא כבול בשתי ידיו. מה שהתרחש בחדר ברחוב מזרחי ב' היה רצח בדם קר ולא ניסיון בריחה.
את מותו של יאיר ושל כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל, אנו מציינים כמדי שנה, בטקס אזכרה שיתקיים ליד קברו של יאיר בנחלת יצחק.
הטקס ייערך ביום שלישי, כ"ה בשבט תשע"ז, 21 בפברואר 2017, בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.




[1] מתוך "ימים אדומים", רם אורן עמ' 238-239

[2] מתוך עדותו של ברנרד סטמפ, 29.11.86

יום חמישי, 19 בינואר 2017

גדלות הנפש

הרב אריה לוין כונה "אבי האסירים" כיוון שהיה נוהג ללכת בכל שבת בבוקר לבקר את אסירי המחתרות בבית הכלא ולעודד את רוחם. ישנם סיפורים רבים על אצילות נפשו של הרב לוין. להלן אחד מהם מתוך ספרו של שמחה רז, "צדיק יסוד עולם":
 חבר מחתרת לח"י יהושע ישראלי (בקר) נידון למוות בתליה ע"י הבריטים, חונן, וענשו הוחלף במאסר עולם. הוא מעלה מזיכרונותיו:
פגישתי הראשונה עם ר' אריה היתה לפני פתיחת משפטי. כאשר דנוני למוות הוא התמיד בביקוריו אצלי במשך ששת השבתות אחרי המשפט, בתא הנדונים למוות. בכל פגישה ופגישה הרגשתי את אהבתו הרבה אלי ואת דאגתו לגורלי. בלחיצת ידיו את ידי חשתי את חום לבו שנכנס ללבי והפיח בי תקווה.
בשבת שלאחר החנינה בא אלינו לבית הסוהר ר' אריה להתפלל עמנו כהרגלו מאז ומתמיד. "הרבי" קראנו לו. אהבנוהו והערצנוהו מאוד. קידמתי את פניו מיד בהיכנסו והוא חיבקני בזרועותיו בהתרגשות גדולה. נכנסנו שלובי זרוע לתא 29 ששימש לנו כבית כנסת. בשבת זו פניו קרנו מרוב אושר ושמחה והוא כיבדני בעליה לתורה וקראתי את "המפטיר" בהתרגשות גדולה.
בתום התפילה, הוא אמר לי כי הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, בישרו לפני ביקורו אצלי בשבת הקודמת כי יחונו אותי וכי גזר דיני למוות יוחלף למאסר עולם. אולם כאשר ביקרני בתא הנידונים למוות בשבת הקודמת, נמנע מלגלות לי זאת שמא חס וחלילה יתברר מאוחר יותר כי הדבר אינו נכון.
מדי שבת בשבתו, ובחגים, הרבי נהג לבוא להתפלל עמנו, הן בחורף בקור הירושלמי המקפיא, והן בקיץ בימי חמסין לוהטים. לפרקים, ב"ימים הנוראים" היה מביא אתו את בנו, הרב רפאל, שיעבור ליד ה"תיבה" בתפילת "מוסף", כדי לחסוך מעצמו את המאמץ המתמשך במשך כל התפילה.

אחת לחודשיים, סבתי היתה באה לבקרני. קרה פעם, שבאחת השבתות נבצר ממנה לבוא אלי. הרבי ידע על כך, כי הסבתא היתה מתאכסנת בביתו כאשת היתה מבקרת אצלי. כדי למנוע ממני צער ועגמת נפש ואולי גם קנאה בחברי, שאליהם באו קרובי משפחתם לבקרם, שלח את שתי בנותיו, אטל ושפרה לבקרני, והן אף הביאו לי עוגות וממתקים. התרגשתי מאוד בעת ביקורן אצלי והתפעלתי מגדלות נפשו של הרבי, ומאהבתו הגדולה אלי.
"אבי האסירים" כינוהו, אך הוא היה גם "אבי הלוחמים", שלחם יחד אתנו, בדרכו הוא, את מלחמת החרות נגד השלטון הזר בארצנו.
כאשר יצאנו ביום השישי, 16.7.1948, לשחרר את ירושלים העתיקה, בפעולה משותפת של ארגוני ה"הגנה", ה"אצ"ל" ו"לח"י", הבאתי את ר' אריה למחנה לוחמי לח"י בשכונת טלביה, מחנה "אלדד", כדי שיברך את הלוחמים להצלחת הפעולה. כולנו עמדנו בשורות, ערוכים עם נשקנו לצאת לפעולה, ר' אריה אימץ את ידנו, בירכנו ואיחל לנו הצלחה בביצוע הפעולה. בקול רוטט ונרגש פנה אלי ואמר: "יהושע, כאשר תפרצו את חומות העיר העתיקה ותגיע לכותל המערבי, אנא, תבוא אלי מיד ותיקחני לכותל כדי להתפלל שם שחרית יחד עם הלוחמים". הבטחתיו שאבוא. לצערי הגדול לא עלה בידנו לפרוץ לעיר העתיקה ונמנע ממני לקיים את הבטחתי.

צדיק יסוד עולם
וב"מלחמת השחרור" באותם ימים של מצור ומצוקה בירושלים, של הפגזות וקורבנות, ביתו של הרבי בשכונת "משכנות" ניזוק קשה בעת הפגזה. באתי אליו כדי להעביר אותו ואת בני משפחתו למקום מבטחים, אולם הוא סירב בתוקף לעזוב את השכונה, מתוך דאגה לכך שלא יהיה מי שיעודד ויחזק את אנשי השכונה בשעות הארוכות של ישיבה במקלט בעת הפגזה.
ובשעה שגברו המצור והמצוקה , והמזון הלך ואזל בירושלים, הבאתי אל ביתו מעט מן המזון שהיה במחננו. ר' אריה נטלי מידי את המזון ומיד חילקו בין שכניו לשכונה, עבורו לא הותיר דבר...
נפשי נקשרה בנפשו. ראיתיו בעת צרה ומצוקה, והתפעלתי מגדלות נפשו ומאהבתו לזולת. רק יחידי סגולה מסוגלים להתעלות לדרגה כזו של מסירות-נפש.
לאחר מותו הקמתי יחד עם חברים מהאצ"ל ומלח"י עמותה להנצחת מורשתו של הרבי, וכל שנה חילקנו מילגה למי שנהג והגשים את מורשתו במעשים טובים, בדרכו וברוחו של הרבי.
אכן איש צדיק היה-ללא מרכאות- ואצילות רוחו תלווני עד יום מותי.