יום שלישי, 27 בפברואר 2018

'תחפושות לשמות' - כינויים במחתרת

לח"י הייתה המחתרת הקטנה והחשאית ביותר. על מנת לגייס חברים המחתרת פרסמה את האידאולוגיה שלה בדרכים שונות כמו: רדיו מחתרתי, עיתונים והפצת כרוזים. כשהצטרפו חברים חדשים לארגון הם 'ירדו' למחתרת עמוקה ופעלו בחשאיות. כחלק מאורח החיים במחתרת נאלצו לשנות את התנהלותם היום יומית. חלקם עזבו את בית הוריהם, את בית הספר, וחיו במקומות מסתור, כשהם חשופים לסיכונים אישיים ואובדן מקורות הפרנסה. הם פעלו בתאים של 4-5 חברים. אף אחד לא ידע את שמו האמיתי של חברו לתא, מתוך תפיסה שאם  ייתפס לא יוכל להסגיר לאויב מידע שאינו יודע.
לכל חברי המחתרת היו כינויים מחתרתיים, תעודות זהות מזויפות, מידי זמן מה החליפו את השמות והתעודות. לעתים הם בחרו בכינוי, ולעתים הכינוי בחר בהם בעקבות פעולה בה השתתפו.
כמה מהסיפורים על נסיבות בחירת הכינויים במחתרת לח"י מצויים בספרים שנכתבו עליהם (רובם כתבו את סיפור חייהם בעצמם).
מנהיג לח"י אברהם שטרן, לוחם ומשורר, אימץ לעצמו את השם 'יאיר' לזכרו של אלעזר בן יאיר מפקד המורדים במצדה. בתחילה היה זה הכינוי הספרותי שלו ולאחר מכן אומץ ככינוי מחתרתי. כינויים נוספים היו עזריה ואריאל. 
יעקב בנאי, מספר על אירוע מיוחד שעבר בפינת הרחובות שלום עליכם, פינת בן יהודה שם ניצבו באותה תקופה שני אולמות בידור. "בשעת לילה האנגלים החליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. זרקורים ושוטרים הקוראים מכל עבר סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו בחיפוש נשק. ובכל ההמולה אני באמצע ועל גופי 2 אקדחים ו2 רימונים. אם ארים יד כמצווה ימצאו את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. אם אנסה לשלוף זה יהיה מסוכן ולא יעיל. פתאום צץ  רעיון במוחי – 'לשחק את התלבושת. באותו זמן הסתובבתי הרבה באזור מגורים בריטיים ולכן הייתי לבוש נכון, נעלי זמש, מקטרת (פייפ) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים ידיים אני מחליט להדליק את המקטרת ומתחיל ללכת ומתקרב לשוטרים. והלא יאומן קרה, אני מכל הציבור המורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם. למחרת סיפרתי לחנה על המקרה והיא אומרת לי, אתה צריך להיקרא 'מזל', ואכן הכינוי מזל ליווה אותי עד סוף המחתרת ועד הקמת המדינה."
חנה ערמוני מספרת שהועידה לעצמה תפקיד של לוחמת בדמותה של ז'אן דארק, וגיבורה כמו שרה אהרונסון, וכי הן היו המודלים שלה. כך בבחרה את כינוייה 'שרה'.
צבי טל מספר : "המשימה הראשונה שהוטלה עלי בלח"י הייתה בחירת כינוי מחתרתי לעצמי. אחרי הרהור קצר בחרתי לעצמי את הכינוי 'יזהר', בכיתתי היה תלמיד בשם זה שהצטיין בלימודיו. מעולם לא חשבתי על כך, אך יתכן ובבחירת שמו ככינוי לי, התבטאו כיסופי להגיע להצטיינות בלימודים, מה שלעולם לא אירע, כמובן."
איזה כינוי הייתם בוחרים לעצמכם אם הייתם חיים בתקופת המחתרת?


תעודת זהות מזויפת של חנה ערמוני, הנושאת את כינוייה שרה הרליץ, וצילום שלה מאותם ימים

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

נתן ילין מור




היום לפני 38 שנה לפי התאריך הלועזי הלך לעולמו נתן ילין מור ב- א' באדר תש"מ, 18.2.1980. נתן נולד בעיר גרודנו, ב-28.6.1913 ,אז עיר פלך רוסית, שרוב תושביה היו יהודים. אביו שמואל, היה בנאי אומן והיה מנגן על קלרינט כתחביב. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גויס לצבא הרוסי, ממנו לא שב. כבר בילדותו התגלה בו הצימאון להשכלה ולדעת. בן ארבע וחצי התחיל ללמוד עברית.  למד בגימנסיה של רשת החינוך העברית "תרבות",  בה רכש את השכלתו היסודית בתרבות היהודית והעברית. כאן התפתחה בו גם האהבה לכתיבה ולדפוס. בן 13 הצטרף לבית"ר.  בקיץ 1937 חל מפנה גורלי בחייו: חברו הפגיש אותו עם אברהם שטרן 'יאיר', שפעל באותה עת בפולין בהקמת "התאים הלאומיים" של האצ"ל. ממנו שמע על כך שבארץ ישראל קמה תנועת שחרור עברית לאומית אשר תילחם לכיבוש השלטון בארץ מידי האנגלים המוֹנעים מהעם היהודי את הקמת המדינה העברית. על פגישה זו כתב נתן בספרו "שנות בטרם", כי בהיפרדו מ'יאיר' הרגיש וידע, כי שוב אין הוא אותו אדם שהיה לפני הפגישה. בפגישה התחייב להקדיש את חייו, מכאן ואילך, למען מלחמת החרות העברית בארץ ישראל . ילין-מור נרתם לפעילות בכל נפשו ומאודו.  על־פי הוראות מ'יאיר', הוא חרש את ערי פולין ועיירותיה, נפגש עם קבוצות צעירים,  הביא להם את בשורתו של 'יאיר' ואת תכניתו. בכל עיר השאיר אחריו תא נוסף של הארגון. רבים מצעירים אלה הצליחו לעלות לארץ ישראל ולהשתתף במלחמת המחתרת.  כן נרתם לעזרת סטאבסקי, בפעולת העלייה הבלתי חוקית "אף על פי". כעבור זמן,  בתמיכתו של 'יאיר', הקים עם ידידו, שמואל מרלין, את עיתון האצ"ל בפולין באידיש,  בשם "די טאט" (המעש) והיה לעורכו . העיתון, שלימים הפך עיתון יומי, סקר בפרוטרוט את המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל ואת פעולותיו של האצ"ל. בתחילת המלחמה נשא לאִשה את פרידה מורין ושניהם החליטו לעזוב את ורשה כדי לנוע לכיוון מזרח, בדרך לארץ ישראל. הם  עשו את דרכם ברכבת ללבוב יחד עם עליזה ומנחם בגין, והמשיכו בעגלה וברגל, תחת הפצצות הגרמנים, לווילנה שבליטא, בה התרכזו מאות פליטים, חברי בית"ר ואצ"ל. אחרי שהִייה של שנה בליטא, קיבלו היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים ויצאו לאיסטנבול שבתורכיה, ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו הוא ופרידה ב- 8.1.1941 לארץ ישראל.  מיד עם הגיעו ארצה, נפגש נתן עם 'יאיר' והצטרף עם אשתו ללח"י, כשהוא נוטל את שם הכינוי 'גרא' ואילו פרידה בחרה בשם הכינוי 'אפרת'. בראשית 1942 נעצר על ידי הבולשת הבריטית, והושם במעצר בלטרון.  גרא, כשאר חבריו, מעולם לא השלים עם עובדת המעצר. מהרגע הראשון תכנן עם חבריו לברוח מהשבי. לאחר בריחתו של יצחק שמיר, 'מיכאל', ממזרע, ב־1942 נעשה גרא האיש הבכיר בין עצורי לח"י. בעוד מיכאל בונה מחדש את המחתרת בחוץ, תרם גרא להתגבשות החדשה על ידי עידוד רוחם של החברים ולחישול של המחתרת בתוך כתלי הכלא, בין השאר באמצעות כשרונו הספרותי. מאמרו "לחסל את בתי־ הסוהר" בעיתון "המחתרת", שהופעתו חודשה, תרם רבות לגיבוש אופי המחתרת ולוחמיה.  עם העברת עצורי המחתרת ללטרון, היה שותף לתכנון בריחה באמצעות חפירת מנהרה באורך של 76  מטר, דרכה ברחו ב- 1.11.1943 ,20  לוחמים. עם צאתו לחופשי, היה בין חברי מרכז לח"י, בו שימש כאחראי על הפעולה המדינית ועל הקשרים עם גורמי חוץ. וכן עסק בכתיבה ובפרסום מאמרים.  בסוף 1947 ייסד מרכז לח"י עיתון יומי: "המברק". ברשימותיו שהתפרסמו בעיתון,  בכותרת: "חזוננו על משטר של צדק" קרא גרא לנקיטת קו פוליטי ציוני סוציאליסטי, כהמשך לידיעות קודמות ב"מעש". במאמר זה קרא לסיכויים שווים לכל ילד לפי כישרונותיו ויכולתו, להענקת השכלה לכל ולמשטר של צדק ושוויון. בשנת 1974 פרסם את ספרו "לוחמי חרות ישראל – אנשים, רעיונות, עלילות", בו כתב על מלחמת לח"י ועל מדיניותה, תאר את המאורעות ואת הלוחמים במחתרת.  כתב היד לספרו "שנות בטרם", המתאר פרקים מחייו בפולין ואת מסעו ארצה במהלך מלחמת העולם השנייה, נמצא בעיזבונו ויצא לאור בשנת 1990. פרידה רעייתו נפטרה ב־ב' באלול תשנ"ד–9.8.1994   הם טמונים בחלקת לח"י, בבית העלמין בחולון.

פרידה מיפה תבואה