Follow by Email

יום רביעי, 30 באפריל 2014

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".
ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.
יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]
"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".
אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.
נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.
"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.
הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".
ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.
אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:
עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  
לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.
                                                                                    חג עצמאות שמח!




[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655

יום שני, 28 באפריל 2014


           יוצאים מהמחתרת - חוגגים 66 שנות עצמאות למדינת ישראל



 יום העצמאות - יום שלישי 6/5, ו' אייר 

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות כל שעה עגולה.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה  עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.




הביקור ביום זה ללא תשלום


שעות הפעילות הן בין 8:30 - 16:00
יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:
03-6820288   או   03-6837582




מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.


יום רביעי, 9 באפריל 2014

מיומנו של אסיר בחג החירות

 עם בוא האביב ולקראת חג הפסח הקרב ובא רצינו להביא לכם קטע ממכתב שכתב חבר לח"י יהושע זטלר אל אהובתו, לוחמת המחתרת בלה שכטר ב-1946. יהושע היה אז אסור בכלא ירושלים וכך הוא מתאר את מראות האביב מבעד לסורגים ואת ציון חג הפסח בכלא[1]:

"ילדונת יקרה,
אביב! צריך לשמוח! כותב אנוכי וקרני שמש האביב חודרות מבעד לסורגים ומשתעשעות על הניר הכתוב. מה נאה ומה נחמד האביב. שמש חמה, אורה ודיצה, הכל כה צוהל ופורח. אך הסורגים הארורים... תבואנה קרני השמש, תחדורנה, תפרוצנה סורג ורשת... אך עם כל הרצון הטוב נשברות הן בדרכן ובהגיען אלינו תבאנה מבוישות במקצת, שבורות ורצוצות כסימני הסורגים והרשת.
יקירתי, עתה אחרי הביקור צר לי. כה מעט זכיתי לראותך ופחות מזה לשוחח עמך. עתה יותר מתמיד חסר אני למשהו חם ולבבי, למילים טובות, לנשיקותייך וללטיפותייך, ילדונת שלי.
נעתר הקצין לבקשת חברי והתאספנו כולנו בחדר אחר, הרימונו כוסות יין (זה החג היחיד שיש יין) וברכנו איש את אחיו. בקשוני להרים כוסית ולא ידעתי מה לומר. החבר'ה ציפו לנאום ופי נסגר כבמסגר ולא הגיע מאומה. לחשתי משהו. לא אזכור. חירות! ומה אומר אחרת? בתנועה הריקונו את הכוסות ולאחריהן החדשות. ושוב ברכה ושוב כוסות. וכטוב האנשים ביין שמחו והתלוצצו והקולות בקעו שחקים וקירות. אף אני, למרות האיפוק שחשתי, רציתי להשתכר, רציתי לשכוח, לשמוח, לשמוח לחייך.
כשעתיים תמימות בילינו כך ולאחר מכן הלכו כולם לחדר הכללי בו מתאספים כל היהודים לאכול ולהתפלל בחג. אני נכנסתי לחדרי לכתוב את המשך מכתבי. ראשי סחרחר במקצת כתב ידי נוראי בוודאי ומטושטש, סלחי לי יקירתי..."  

אותה שנה הועבר יהושע לכלא עכו וברח אל חירותו בפריצת האצ"ל. גם בלה זכתה בחירות לאחר שישבה ארבע שנים בכלא בית לחם. השניים נישאו על ידי אבי האסירים הרב אריה לוין, ונולדו להם שתי בנות וארבעה נכדים.

                                                                  בברכת חג שמח וכשר לכולנו,
                                                                 צוות מוזיאון לח"י



[1] מתוך לוחם חירות ירושלים זיכרונותיו של יהושע זטלר. תל אביב 2007. עמ' 319 - 320