יום רביעי, 29 ביולי 2020

הקיץ לפני 80 שנה – ה"פילוג" באצ"ל והקמת מחתרת לח"י.

ה"ספר הלבן" השלישי שפורסם במאי 1939, הגביל את העליה וההתיישבות של יהודים בארץ ישראל בשעה גורלית בתולדות העם היהודי. הנהגת היישוב העברי הובילה מחאה ציבורית רחבה נגד מדיניותה של בריטניה אך שללה מאבק צבאי. לעומתה, הכריז האצ"ל על מאבק צבאי פעיל נגד הבריטים.
יומיים לאחר פרסום הספר הלבן נאסר דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, על ידי משטרת המנדט. ניהול המאבק בבריטים הופקד בידי סגנו וידידו הטוב אברהם שטרן- "יאיר". בהנהגתו של שטרן בוצעו פעולות חבלה במתקנים ופגיעה באנשי צבא בריטים. חברי אצ"ל הפכו למבוקשים.

פרסים כספיים הוכרזו על ראשיהם של חברי המחתרת המבוקשים

בליל ה-31 באוגוסט 1939 פשטה המשטרה על דירה בתל-אביב, בה התקיימה ישיבת מפקדת האצ"ל ואסרה את חבריה, כולל את "יאיר".
מלחמת העולם השנייה פרצה למחרת. רובו המכריע של היישוב היהודי התייצב לצדה של בריטניה  אף על פי שגזירות  ה"ספר הלבן" נותרו כשהיו.
זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל הצהירו על תמיכה בבריטים והורו על הפסקת הפעולות ההתקפיות נגד הבריטים.
"כל עוד מלחמת העולם השנייה מתנהלת" הכריז רזיאל, "האצ"ל לא יאבק בבריטים אלא יסייע להם ככל האפשר במלחמתם באויב הגרמני". פרסום ההודעה הביא את הבריטים לשחרר את מפקדי האצ"ל ממעצר. 

כרוז על הפסקת הפעולות נגד הבריטים - ספטמבר 1939
   
אולם לא כל חברי האצ"ל ראו בעין יפה את הפסקת המאבק בבריטים. בראש המתנגדים להפסקת האש עמד אברהם שטרן. הוא זעם על כניעתו של רזיאל בפני הבריטים ויחסיהם התערערו מאוד:
"הבריטים הם האויב, בשום אופן לא נתחנף אליהם", הצהיר שטרן באוזני מקורביו. "אם יש הצלה ליהודים מגרמניה הנאצית הרי היא רק בעליה לארץ ישראל, אולם את ההצלה הזו מונעת בריטניה בכך שהיא סוגרת את חופי הארץ בפני פליטים מאירופה ואוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל."  
העימות בין דוד רזיאל לאברהם שטרן היה בלתי נמנע. שטרן פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים בקיץ 1940 ארגון מחתרתי חדש, שנקרא בהתחלה 'האצ"ל בישראל' ולאחר מכן לח"י – לוחמי חירות ישראל.

ז'בוטינסקי, שטרן, רזיאל - עימות חריף בין הצדדים

הפילוג יצר משבר חריף בין הצדדים שהתפתח לעימותים סביב השליטה על מצבורי הנשק. מחתרת לח"י הצליחה להעביר לשליטתה כלי נשק, תחנת השידור ואף את השיר "חיילים אלמונים" שהיה במקור המנון האצ"ל והפך להמנון המפורסם של לוחמי חירות ישראל. 

יום שלישי, 14 ביולי 2020

מטמון בכד חלב

בשנת 1941, כשטבעת המצור הבריטית על חברי לח"י הלכה ונתהדקה, גבר הצורך להישמר מפני נפילתם של מסמכים חשובים לידי הבריטים ולהטמין אותם במקום בטוח.
'יאיר' זימן אליו יאיר את ידידו הקרוב, יוסף ברושי, ומסר לידיו צרור מעטפות חתומות בשעווה ובתוכן מסמכים בעלי חשיבות מארכיון האצ"ל. המעטפות הוכנסו לכד חלב גדול שנסגר הרמטית והוטמן בחצר בית ברחוב דיזנגוף 95 בתל-אביב.
את השנים הבאות הקדיש ברושי לפעילות במחתרת. הוא הדריך קורסים למפקדים, נעצר ואף הוגלה לאפריקה. כד המסמכים נשכח במהלך השנים הסוערות בהן התנהל המאבק לקום המדינה ורק ב-1958 נזכר בסליק שהוטמן באדמה 17 שנים קודם לכן, וחשף אותו ביחד עם דוד שטרן, אחיו של יאיר.
ברושי חושף את הכד

אמירה שטרן, אחייניתו של "יאיר" היתה זו שפענחה, רשמה וקטלגה את המסמכים במהלך השנים.  על תהליך העבודה בחשיפת המסמכים היא סיפרה:
"אני עדיין זוכרת את ההתרגשות הרבה שחזרה והתעוררה עם כל מעטפה שנפתחה. היה זה ממש אוצר שלא יסולא בפז: מכתבים, תזכירים, מאמרים, כרוזים, הודעות מפקדה, שידורים, חוברות וספרי הדרכה, פרסומים שונים מהתקופה שבין אפריל 1937 ועד יולי 1941. כלומר: מקור שאין לו תחליף בתולדות האצ"ל למן הקמתו באפריל 1937, דרך שלבי התפתחותו והאירועים שהביאו לפרישתם של יאיר ואנשיו בקיץ 1940, ועד לשלבי התארגנותו הראשונים של האצ"ל בישראל, הארגון אותו הקים יאיר, שנקרא לאחר מותו: לח"י – לוחמי חרות ישראל… [היה מדובר ב]ארכיון יוצא דופן, שריד מארכיון אדמיניסטרטיבי של המחתרת. ממש דבר והיפוכו. הכיצד, מחתרת האמונה על כללי הקונספירציה שומרת על מסמכים? אין ספק שהייתה פה גישה מיוחדת של "יאיר", שחי במודעות עמוקה לתהליך ההיסטורי ותוך כדי התרחשות האירועים עמד על חשיבותה של התקופה בתולדות ארץ ישראל. הוא דאג לאסוף ולשמור על מסמכים חשובים ועקרוניים בתולדות האצ"ל שהגיעו לידיו בתור מזכיר המפקדה וכממונה על קשרי חוץ, מדיניות והסברה, ואח"כ בתור מקימו ומפקדו של האצ"ל בישראל… [ואף] טיפל באופן אישי בהכנת החומר לגניזה בכד".[1]
הכד הכיל יותר מ-300 מסמכים ותעודות של אצ"ל ואצ"ל בישראל, ביניהם הסכמים עם ה"הגנה", התכתבות בין ז'בוטינסקי ודוד רזיאל, ובין האצ"ל לבריטים ועוד. רובם של המסמכים מהתקופה שלפני הפילוג. הם כתובים בעברית (חלקם בשפות אחרות) ובמכונת כתיבה. בין המסמכים נמצאו גם כמה רישומים ומכתבים בכתב ידו של יאיר.
                                  הדמייה של הכד ניתן לראות במוזיאון לח"י                                        

לתעודות והמסמכים שנמצאו בכד יש ערך רב בהצגת התקופה והבנתה. כיום הם שמורים בארכיון צה"ל שם ניתן לעיין בהם בתיאום מראש. הדמיה של הכד והמסמכים בתוכו ניתן לראות במוזיאון לח"י.  



[1] הציטוט לקוח מאתר העמותה להנצחת מורשת לח"י

יום רביעי, 17 ביוני 2020

היום לפני 74 שנים מחתרת לח"י מתקיפה את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.

 ב – 18 ביוני 1946, התבצעה אחת הפעולות הגדולות והנועזות ביותר של לח"י – ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. פעולה זו נערכה במסגרת המאבק של "תנועת המרי העברי" והשתתפו בה 44 לוחמים. מטרת ההתקפה היתה לשבש את דרכי התחבורה ששימשו את השלטון הצבאי הבריטי בהעברת אספקה וציוד בין בסיסים בארץ ישראל ובארצות השכנות.
ההכנות לביצוע הפעולה ארכו שבועות. הפעולה התעתדה להיות בעלת סיכון גבוה מכיוון שבתי המלאכה היו מוקפים מכל עבריהם בעמדות בריטיות חזקות – שדה תעופה צבאי, מחסני הצבא ובתי זיקוק- ובצדי דרך הנסיגה היו מפוזרים מחנות צבאיים שונים.
למפקד הפעולה מונה בן-עמי יולוביץ' (בועז). מודיעין על מיקום המתקנים בתוך בתי המלאכה הושג ע"י חבר לח"י עובד המקום, יעקב ז'ק אלקלעי (צבי). הוא תדרך את בועז והצביע על המקומות החשובים והראויים לחבלה. התכנית כללה משאית משוריינת שתיקח את הלוחמים אל בתי המלאכה, ומונית שתיסע לפני המשאית בזמן הנסיגה, תבדוק את הדרך ותאותת אם תיתקל במחסום או בכוח אויב. במקרה זה תינתן הוראה לרדת מן המשאית ולהתפזר בשטח.

בתי המלאכה מבפנים


ההתקפה:
בשעה 19:00 הגיעה חולית חסימה של לוחמי לח"י אל הכניסה לבתי המלאכה. התכנית היתה לכפות על השומרים הערבים כניסה שקטה לבתי המלאכה, אך עוד לפני שהספיקו הלוחמים להתקרב, הרגישו בהם השומרים ופתחו באש. בלית ברירה, התקדם אחד מלוחמי לח"י תחת חיפוי אש, ופרץ את השער בעזרת חומר נפץ. השומרים הערבים נסו על נפשם.
לאחר שעברו את השער התפצלו הלוחמים לחוליות חיפוי וחבלנים והחלו בפעולה. שרשרת התפוצצויות החרידה את דממת הלילה – פיצוץ קטרים, גשרים, מנופים ומתקנים- אך המבצע לא עבר ללא תקלות. בזמן שעברו החבלנים ממטרה למטרה ושמו את מטעני הנפץ פתחו עליהם השומרים שבבתי המלאכה באש. הלוחמים השיבו להם ברימונים ובצרורות של יריות. המאבק נמשך כ-50 דקות ובמהלכו קיבלו הבריטים אותות מצוקה וראו את פצצות התאורה שנועדו לגלות את הלוחמים. הם החלו חוסמים את האזור בעזרת כוח צבאי וטנקים.
כאשר נשמעה שריקת הנסיגה וכל הלוחמים נאספו בנקודה שנקבעה מראש, התברר כי שניים מהחברים נהרגו ושלושה נפצעו. היתר התרכזו במשאית, אולם המונית שהיתה אמורה לנסוע לפני המשאית ולהתריע על מחסום, כלל לא הגיעה וכל הדרכים היו חסומות על ידי הבריטים.
באין פתרון אחר, החלה המשאית לסגת לכיוון קריית אתא והנה, לאחר דקות ספורות, נתקלה במחסום דרכים שהציבו הבריטים. מיד ניתכה על הלוחמים אש תופת שגרמה למותם ופציעותיהם הקשות של רבים מהלוחמים שבמשאית. חלקם הצליחו לברוח דרך השדות אך רובם, עשרים ושלושה במספר, נתפסו והובלו, חלקם לבית החולים וחלקם לכלא עכו.


 ההתקפה הסבה נזק כבד לבית המלאכה של הרכבת. חלק מהבניין הגדול של בתי המלאכה התמוטט ומכונות וקטרים הועפו באוויר. היקף הנזק הוערך במיליון לא"י. ההרס שיבש את שירות הרכבות וגרם לביטול קוים.
לח"י, אם כן, השיגה את מטרתה אך המבצע עלה במחיר כבד. הפעולה גבתה אחד עשר קורבנות מבין לוחמי המחתרת, הם נקברו בחיפה.
עשרים ושלושה לוחמי לח"י שנאסרו הובלו למשפט. על הגברים נגזר מוות בתליה ועל הנשים מאסר עולם. מחתרת לח"י איימה בפעולות קשות ואבדות רבות אם יצא גזר הדין אל הפועל, ואכן גזר דינם של הגברים הומתק למאסר עולם.

יום חמישי, 4 ביוני 2020

הדוקטור "נחטף" במרפאה - סיפור שחרורו של ישראל אלדד מהשבי הבריטי


חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג. לאחר רצח 'יאיר' נבחר להיות אחד מחברי ההנהגה החדשה של המחתרת  - "מרכז לח"י.  
ב-1944 נתפס אלדד ע"י הבריטים בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד. בנסותו להימלט מפני השוטרים נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון, שם המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לביצוע תכנית בריחה.
            ד"ר ישראל אלדד
                                                

במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית שרקמו החברים שבחוץ, פעולת החילוץ היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי חמוש בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים חמושים נוספים. לפיכך, צריך היה לתכנן את החטיפה בקפדנות.
המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, .הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את נשקם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

  דגם של פעולת הבריחה מוצג במוזיאון לח"י

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) נטרלו את השוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה והצטרף ללוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו רכב והמשיכו עד לתל אביב.
כך ברח הדוקטור מהמרפאה...
עם שחרורו שלו אלדד היו כל חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.

יום ראשון, 5 בינואר 2020

פרידה מלוחם מחתרת לח"י אשר רצון "ציון"





אשר בן חנה וסעדיה עלה ארצה עם הוריו מעדן, דרום תימן בשנת 1932, בהיותו בן 10.למרות המצב הכלכלי הקשה השתקעה המשפחה בתל אביב, ואשר נאלץ לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא גויס למחתרת בשנת 1943, כינויו היה ציון. עסק בהדבקת כרוזים והעיתון "המעש". השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בהתקפה על מחנה בריטי של "הכלניות" ברח' הירקון בתל אביב, בהתקפה על מחנה ליטוינסקי לשם החרמת נשק, בהתקפה על מחנה צבאי בחולון. בקיץ 1946 נידון אשר רצון למוות בהיותו אז בן 24. הבריטים תכננו לתלות אותו וכמה מחבריו למחתרת על השתתפותם באחת הפעולות הגדולות של מחתרת לח"י במסגרת תנועת המרי העברי- ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. הפעולה נועדה לפגוע באתר אסטרטגי ולהסב נזק ופגיעה ביוקרה הבריטית. בפעולה השתתפו 44 לוחמים. הם הצליחו לגרום נזק רב לבריטים, אך הפעולה גבתה את חייהם של 11 לוחמים, ו- 18 לוחמים שנעצרו ע"י הבריטים, ורצון ביניהם נידונו למוות. האסירים הועברו לכלא בירושלים, ושם החלו לתכנן  את בריחה באמצעות מנהרה שחפרו. לאחר  שנתפס ע"י הבריטים פעמיים בניסיונות בריחה, הועבר עם חבריו לכלא עתלית, שם תכנן את ניסיון הבריחה השלישי. הוא ניצל את ההזדמנות בה השתחררו עצירים לאחר שסיימו לרצות את עונשם, מודה לאל שברא אותו במידות קטנות, התקפל במזוודה של אחד המשתחררים וכך יצא אל החופשי.
ב- 1948 התגייס  לצה"ל ושירת ביחידה לאספקת דלק. לאחר המלחמה היה נהג מונית לפרנסתו. נישא לרחל(סלי) לבית ישראלי, אף היא ילידת עדן, והניח אחריו ילדים, נכדים ונינים.

נפרדים מאשר רצון לוחם מחתרת לח"י שנפטר ב-29/12.
יהי זכרו ברוך

יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.

בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה
אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"







 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.
מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").

גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.
גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.
קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":