Follow by Email

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

נפטר סוכן ה'הגנה' בלח"י

 החודש הלך לעולמו חבר לח"י שמעון מוניטה ז"ל. שמעון הצטרף ללח"י בדרך בלתי שגרתית – לא דרך אנשי לח"י אלא דווקא באמצעות ה'הגנה'.
כנער, גויס לגדנ"ע ולחי"ש, ובקיץ 1947 הטילה עליו מפקדת ההגנה תפקיד חשאי: להצטרף למחתרת היריבה- לח"י, ולדווח להגנה על הנעשה שם. כחייל ממושמע ונאמן להגנה ולהוראות "הנהגת הישוב" עשה שמעון את המוטל עליו ומילא את תפקידו באמונה. ואולם, הוא חי עם חברי לח"י ולמד להכירם היטב. הוא התפעל ונפעם מרוח הלחימה של חבריו החדשים לנשק, מהאומץ והלהט ללא גבול בו הם חדורים. למרות שלא שכח אף לרגע שהוא נמצא ביניהם בשליחות ההגנה, חש כאיש לח"י לכל דבר בחיים היומיומיים ובפעילות הלחימה השוטפת.

בתקופה זו עבר המאבק נגד הבריטים ללחימה בערבים, וזה הקל עליו מאד, כי כעת, בעצם, כולם לחמו באותה חזית. שמעון עבר קורס מפקדים במחנה לח"י בשייח־באדר ויצא לפעולות נגד הערבים. בין היתר השתתף בכיבוש בניין טאנוס, גבעת שהין, בכיבוש דיר־יאסין. בגלל קולו הערב, הוטל עליו להיות קריין בתחנת השידור המקומית של לח"י ועמיתיו בהגנה זיהו את קולו. לאחר זאת הוא התגייס לפלמ"ח ושרת בגדוד הרביעי, פלוגה א' (של אורי באנר). אבל כשנודע לו שלח"י עומדים לפרוץ לעיר העתיקה ב־14.5.1948, "ערק" מיחידתו והצטרף אל חבריו בלח"י לפעולה ספציפית זו. הפריצה היתה דרך שער יפו, אולם היא נכשלה ושמעון נפצע בה מהדף פיצוץ.

                                                     סוכן ה/הגנה' - שמעון מוניטה

בפלמ"ח השתתף בניסיון כיבוש הראדאר ליד נבי סמואל. אחר הועבר לחיל המודיעין לביטחון־שדה. ב־1950 נשלח לקורס קצינים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים וב־1953 סיים תואר ב.א. בכלכלה ובהיסטוריה. לאחר זאת נסע לארצות־הברית, למד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק וסיים תואר מ.א. ביחסים בינלאומייםב־1955.

ב־1953 נשא לאִשה את כרמלה לבית שכטמן ונולד להם בן, יובל. כרמלה נספתה בתאונת דרכים. בשנת 1963 נשא לאִשה את רוזט לבית כהן ונולדו להם שתי בנות: לילך, תמר, בן – אמנון, ונכדים.
שמעון עבד במקצועו ככלכלן וניהל מפעלי תעשייה בארץ. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף.

יהי זכרו ברוך.

יום שני, 14 באוגוסט 2017

החיים במחתרת

 כיצד חיו אנשי לח"י במחתרת? האם, כפי שכתב 'יאיר' באפלת מרתפים, בחדרים עלובים בשכונות עוני? האם התהלכו כ"גנבים בלילה" או שהיו מופיעים גם ברחובות הסואנים לאור יום? היכן התחבאו ואיך הסוו את עצמם?

התשובה היא כי אורח החיים של אנשי המחתרת התחלק לשני סוגים: אלה שהיו מבוקשים על ידי הבולשת ואלה שחיו אורח חיים לגאלי, כל אחד בביתו עם משפחתו ועבודתו תוך הסתרת השתייכותם למחתרת. אלה וגם אלה היו מגויסים לעבודה במחתרת עשרים וארבע שעות ביממה וכל חייהם נקבעו לפי צרכי הארגון.

אורח חייהם של המבוקשים על ידי השלטונות היה קשה. הם היו נרדפים. לעתים לא היתה להם ברירה אלא להתגורר בחולות, בפרדסים, בצריפים דולפים, בחדרים צרים ואפלים או על גגות ואף במקלטים ציבוריים ובגינות ציבוריות. בעת הצורך, היו הלוחמים נפגשים בסמטאות צדדיות ובשעת לילה בלבד.

לעומתם, החברים הבלתי ידועים בהשתייכותם למחתרת המשיכו את חייהם הפרטיים כרגיל אך העמידו לרשות המחתרת את שכרם שלרוב פרנס גם את חברי המחתרת הנרדפים.

דבר נוסף שאפיין את חייהם של חברי המחתרת הידועים למשטרה היה המתיחות הנפשית בלתי פוסקת והערנות התמידית לסכנות שהם נתונים להן, לא רק בשעת קרב או פעולה מסוכנת אלא יום יום ושעה שעה. כל אחד מהם ידע כי מדי רגע הוא עלול להיהרג, להיאסר, להישלח לעינויים, להיכלא לשנים ארוכות בבית הסוהר או להישלח לגלות. החברים היו שרויים במתח תמידי, גם מאימת החיפושים, המעקבים והמרדפים.

וכיצד מסתדרים כשמנהלים אורח חיים קשה כל כך?
כדי לא להתגלות ולהיתפס הקפידו החברים על חשאיות עמוקה. איש לא ידע יותר ממה שהיה צריך לדעת, כל נייר או פתק הושמד מיד לאחר קריאתו. החברים קראו לעצמם בכינויים ובדרך כלל לא ידעו את שמם האמתי ואת מקום המגורים של חבריהם למחתרת. הם סיגלו לעצמם כתבי סתר ותעודות מזויפות. וכשהיה עליהם לצאת למשימות הם היו מופיעים בתחפושת. בין התחפושות המקובלות היו זקן, שפם, שיער צבוע, משקפיים, בגדי נשים וחליפות. 

כדי לא להתגלות השתמשו החברים בתעודות מזויפות- 
תעודה מזויפת של חנה ערמוני מוצגת במוזיאון לח"י

יום ראשון, 9 ביולי 2017

כדור שלג ביבשת השחורה

 בשנת 1944 החליטו השלטונות הבריטים בארץ ישראל להגלות מאות מאסירי המחתרות למחנות מעצר באפריקה. מבצע הגירוש נקרא "כדור שלג" והוא נועד למנוע את גל הבריחות מבתי הסוהר וממחנות המעצר בארץ.
ב-19 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, הקיפו את מחנה המעצר בלטרון כוחות צבא גדולים והעירו את העצורים משנתם. בהתאם לרשימה מוכנה מראש הוצאו העצירים מהצריפים, נכבלו זה לזה והובלו אל מחוץ למחנה. הבריטים לקחו אנשי אצ"ל ולח"י ואף חשודים בהשתייכות לארגונים אלה.
העצורים הועלו למכוניות משא שהובילום לשדה התעופה לוד. שם הועברו לשלושה עשר מטוסים צבאיים. לפני המראת המטוסים פרצו העצורים בשירה אדירה של "התקווה". יעד הטיסה נודע להם רק ברגע האחרון: אסמרה, בירת אריתריאה, שהייתה נתונה בשליטה בריטית. הם הובאו למחנה המעצר "סמבל".
גם באפריקה הרחוקה נמשך מאבקם של הלוחמים ללא הפוגה. הם ביצעו בריחות נועזות, שביתות רעב ומאבק לשיפור תנאי המעצר.
כך נראה מחנה המעצר באפריקה

צווי המעצר של הגולים היו בדרך כלל לפרקי זמן קצרים והם הוארכו מדי פעם בפעם לתקופות נוספות. על כן היה ברור להם כי עליהם להתכונן לשהות ארוכה ולדאוג להסדרת חיי קהילה תקינים בתוך גדרות התיל.
הגולים הקימו מוסדות דמוקרטיים לניהול ענייני פנים שכללו אספה כללית וועדות לטיפול בצרכים היומיומיים: מטבח, ניקיון, דואר וצרכנייה; התקיימו פעולות תרבות דת וספורט;  רבים מהאסירים עסקו בלימודים ובכתיבה ואף הוציאו כתב עת למחשבה ולספרות; התקיימו מופעי בידור ומחזות שהוצגו ע"י הלהקה האומנותית של המחנה.
חלק מהגולים עסקו בעבודות יד שכמה מהן ניתן לראות כיום בתערוכה במוזיאון לח"י.


פסל של אברהם רכוב על גמל, נעשה ונתרם ע"י פסח רוזן 
י
קופסת סיגריות ממתכת, נעשה ונתרם ע"י פסח רוזן 


כלי עבודה של צבי פרונין ממחנה המעצר באפריקה

קרוב לארבע שנים היו חברי המחתרת אסורים בשלושה מחות מעצר בגלות אפריקה: "סמבל" שבאריתריאה, "קרתגו" ו"גילגיל" שבקניה. הם שהו שם על לשובם ארצה לאחר עזיבת הבריטים את הארץ והקמת מדינת ישראל.

יום שני, 5 ביוני 2017

הסברה, תעמולה ודפוס – פרסום ושיווק במחתרת לח"י

 עם התרחבות פעילותה של לח"י גבר במחתרת הצורך להסביר לציבור הרחב מהם רעיונות התנועה ומהן הסיבות למאבק בשלטון הזר. המילים המודפסות שימשו כנשק כנגד הבריטים לא פחות מהאקדחים והרובים ועל כן השקיע הארגון מאמצים רבים בהוצאה לאור ובהדפסה של ספרות מחתרתית.
חלק מהפרסומים ("במחתרת") הופצו בין חברי המחתרת ועסקו באידאולוגיה, שימוש בכלי נשק ושיטות לחימה. אחרים ("החזית", המעש") נועדו לקהל הרחב. הכרוזים וגיליונות העיתון המחתרתי הודבקו על קירות הבתים, על עמודי המודעות וחלונות הראווה לידיעת הציבור. ההדפסה וההדבקה בוצעו ע"י הנערים במחתרת תוך סיכון רב.
אמצעי הדפוס הראשון היו מכונות כתיבה רגילות שבאמצעותן הודפסו כרוזים ועלונים במספר קטן של עותקים. אחת המכונות נמצאת כיום במוזיאון לח"י.



מכונת כתיבה בה הודפסו כרוזים ועלונים 

גלגול הדפוס הבא נעשה במכונת סטנסיל ואפשר את הדפסת החומר בכמויות גדולות יותר. עם זאת, היתה גם שיטת הסטנסיל איטית ובלתי נקיה, ולא הצליחה למלא את הדרישה לפרסומים. על אנשי לח"י היה להחליף את מכונת הסטנסיל במכונת דפוס משוכללת.


 מכונת הדפוס במוזיאון לח"י

ב-1945 נרכשו, בחשאיות ובתנאים קשים, המכונות הראשונות והוקם בית דפוס ברעננה (שנקרא הספרייה). לאחר מכן עבר בית הדפוס לפרדס בבני ברק. לשם הסוואה הופיעו עובדי הדפוס בזהות חרדית. מבני ברק עברו המכונות לת"א שם פעל בית הדפוס עד 1948. ממכבש הדפוס בתל אביב יצאו רבבות גיליונות של עיתוני המחתרת חוברות וכרוזים.

כרוזים, עיתונים וחוברות של מחתרת לח"י

יום רביעי, 24 במאי 2017

גמר חידון המחתרות תשע"ז

השנה, שנת ה-50 לאיחוד ירושלים, התקיים החידון בנושא "אם אשכחך ירושלים". חומר הלימוד עסק במלחמתן של אצ"ל ולח"י בירושלים וכלל פעולות ואישים מרכזיים: מנחם בגין, אברהם שטרן, הרב אריה לוין וזאב ז'בוטינסקי. לחידון נרשמו עשרות תלמידי כיתות ו' – ט', 22 מתוכם עלו לשלב הגמר. אחת המשימות שהתבקשו המתמודדים לבצע היתה עבודת בית שכללה את הסעיפים הבאים:
1.    בעקבות הריאיון שערכתם עם לוחם/ת, עדות ששמעתם בבית הספר, או ספר שקראתם, תארו התנהגות של לוחם/ת שהרשימה אתכם וכתבו מדוע.  

2.   אילו הייתם חוזרים אחורה בזמן לתקופת המחתרות, באיזו פעולה הייתם בוחרים להשתתף ולמה.

3.   חברו ועצבו כרוז משותף של אצ"ל ולח"י בדבר המלחמה על ירושלים.

4.   אתם עיתונאים – הכינו כתבה על אחד מהמקרים הבאים:
·        פגישה בין מנחם בגין ובן גוריון אחרי אלטלנה.
·        ריאיון עם לוחם אצ"ל לאחר פעולת פיצוץ מלון המלך דוד והיוודע תוצאותיה.
·        פגישה בין אברהם שטרן ודוד רזיאל עם פרוץ מלחמת העולם השניה.
·        ריאיון עם לוחמים לאחר כישלון שחרור העיר העתיקה.

אנו מביאים בפניכם מבחר מהדברים שכתבו המתמודדים:

יוסף אהרונסון, כיתה ז' ישיבה תיכונית הראל חולון, כתב על ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים:
"מה שהרשים אותי במיוחד בפעולה זו היתה התנהגותו של מאיר פיינשטיין, שלמרות כל הכאב והקושי המשיך את הפעולה עד סופה באומץ. אני חושב שכמעט אף אחד לא מסוגל לבצע דבר מדהים שכזה".
שחר אורן, כיתה ח' ישיבת שעלבים, כתב כרוז הקורא להילחם למען ירושלים:
"במשך דורות רבים חלם עם ישראל על השיבה לעיר הקודש ירושלים. עיר אשר בה חי ומלך דוד המלך ואשר אליה נשואות עיני היהודים בתפילתם. כעת רוצים הגויים לקחת מעמנו את ירושלים. אנו קוראים לך לצאת ולהילחם למען ירושלים".
ראשית אטון, כיתה ז' בי"ס כרמי חן עלי, נפגשה עם לוחם הלח"י אליעזר בן עמי:
"אליעזר היה במחלקה הטכנית של הארגון. הוא הכין את הרימונים לפיינשטיין וברזני והשתתף בחפירת מנהרת הבריחה מכלא ירושלים. אליעזר לוחם חזק ומתוחכם ומאוד נהניתי לפגוש אותו ולשמוע את סיפוריו".
דביר אלטשולר, כיתה ח' בי"ס לביא, כתב על חבר לח"י - הנער אלכסנדר רובוביץ':
"הרשימה אותי מאוד התנהגותו בגלל שלמרות גילו הצעיר ולמרות שבבית הספר שלו התנגדו הוא התעקש להצטרף למחתרת ולהשפיע. הוא נהג בגבורה כשלא גילה לבריטים שום דבר ממה שידע".
צרי אלמייקס, כיתה ו' נחלת צבי אלון מורה, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין "אלנקם":
"אני חושבת שזה מדהים איך התנהגו אנשי המחתרות בתקופה הזאת ואיזה מחירים היו מוכנים לשלם כדי להגן על עמם ולהגיע לחירות שתמיד שאפו אליה. איזה יכולות מיוחדות יש לעזרא יכין! ממש גיבור על! רק שהכוחות שלו הם לא רק בשרירים שלו, הם גם בנפש שלו, במידת ההקרבה ובאכפתיות האדירה שלו".

אחינועם אשכנזי, מכיתה ז' בית ספר שירת חנה עלי, התרשמה מפיצוץ המטוסים בכפר סירקין של לח"י:
למרות שהפעולה היתה גדולה ומורכבת היא הסתיימה ללא נפגעים מצדנו! אפילו לא פצוע! לדעתי זו היתה פעולה חשובה במיוחד כי היא פגעה בבריטים והשמידה להם כלי חשוב וחיוני".
אוריה גורמן, כיתה ו' אולפנת שלהבת, נפגשה עם לוחם לח"י יהודה מינס:
"יהודה הצטרף ללח"י בגיל 12 ושמר זאת בסוד מפני משפחתו. התרשמתי מכך שלו ולחבריו היתה אמונה ושהיו מוכנים לעשות הכל בעד ארץ ישראל, אפילו למות כדי שתקום לנו מדינה!"
נעמי גזיאל, כיתה ו' בי"ס שלהבת בנות שעלבים, כתבה על חברת לח"י טובה סבוראי:
"טובה היתה אמיצה דיה כדי להסתיר בביתה את מנהיג לח"י, אברהם שטרן. לדעתי, התנהגות זו ראויה להערצה. התרשמתי מאומץ ליבה של טובה ומנכונותה למסור את נפשה כדי להגן על לוחם מבוקש כל כך".
שלו גרבובסקי, כיתה ו' ת"ת קניין תורה חברון, כתב כרוז הפונה אל הנוער:
החומר מעניין אותי מאד, אני חושב כמה גיבורים היו הלוחמים שבזכותם יש לנו היום מדינה שבה אפשר לחיות חופשי (כמעט..). אני מבין שאם הדור שלנו לא ילמד ויזכור את ההיסטוריה הזאת וירגיש אותה, היא תשכח ואתה  הערכים והמסרים שעליהם נהרגו אנשים ומסרו את הנפש. הם נותנים לי דוגמא וכוח לחיות את החיים שלי בחברון, גם אם לא תמיד קל פה...
אלנתן גרוס, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, היה רוצה לחזור לאחור בזמן ולקחת חלק בתנועת המרי:
"הייתי רוצה להשתתף באחת הפעולות המשותפות של המחתרות במרי העברי בגלל שאני חושב שעיקר הכוח של עם ישראל הוא כשאנחנו מאוחדים. מזה אפשר ללמוד את החשיבות של "כל ישראל אחים".
אביעד דוקוב מכיתה ח' חטיבת נריה סוסיא , התרשם מהתנהגותו של לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין:
"מאיר פיינשטיין הפגין את גבורתו בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים כאשר למרות הפציעה בידו הוא המשיך לנהוג על מנת להציל את חבריו הלוחמים. הוא המשיך להפגין גבורה כאשר הוא ולוחם הלח"י משה ברזני פוצו את עצמם בתא הנידונים למוות בכלא ירושלים".
יאיר שטרן מברך את המתמודדים

נועם דרכי, כיתה ח' ישבת אורט מעלות, כתב על לוחם האצ"ל עמיחי פאגלין – "גידי".
אני מאמין שהיוזמה, אומץ הלב הבלתי נתפס והנכונות להשגת המטרה הפכו את עמיחי פאגלין לסמל. הוא היה לוחם, מנהיג ומפקד שלא איבד את העשתונות גם כשהכל נראה אבוד והצליח להציל את חיי חבריו ולהחרים נשק עבור המחתרת".
בת ציון הרשקוביץ, מכיתה ז' בית ספר נחלת צבי אלון מורה, התרגשה מדבריהם של לוחמי לח"י אברהם אמפר וזליג ז'ק שנורו ונהרגו על ידי הבריטים:
"מה שהרשים אותי בדבריהם היא הפשטות שבה נאמרו. אלה לוחמי המחתרת העבריים שגם על סף מוות לא שוכחים את עמם, את ארצם ואת שאיפת חייהם – החירות".
רבקה וייצמן, כיתה ז' אולפנת צביה בת ים, אילו היתה חוזרת לתקופת המחתרות, היתה רוצה להשתתף בלחימה על הרובע היהודי שבעיר העתיקה:
אני חושבת שהיתה זכות גדולה ללוחמים להילחם על ירושלים, עיר הבירה, עיר הסבל, עיר הנצח! אני בטוחה שכל הלוחמים נלחמו באומץ ובתקווה עד הכדור האחרון. הלוואי והיתה לי הזכות להשתתף בפעולה כה חשובה ובעלת ערך".
ורד זיגדון, מכיתה ט' אולפנת צפירה שוהם, כתבה ראיון דמיוני עם הלוחמים לאחר כישלון כיבוש העיר העתיקה:
"דווקא את העיר העתיקה והכותל שאליהם צופות כל עיני היהודים, לא הצלחנו לכבוש. אבל תמיד יש תקווה. אנו מקווים שההזדמנות לאחד שוב את ירושלים תחזור בקרוב, וכשהיא תבוא – אנחנו נהיה שם".
טל אפרת לוי מכיתה ט' באולפנת שעלבים, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין:
"כשאלנקם הידק ללבו רימון כדי להגן על ילדים הוא לימד אותי דבר חשוב מאוד לחיים: להסתכל סביב, על אנשים אחרים, וגם כשאני במצוקה לא לחשוב רק על עצמי. לפני שעושים מעשה לקחת אחריות ולדאוג שהוא לא יפגע באחרים סביבנו".
נריה מלצר, כיתה ז' ישיבת צביה אלישיב לוד, כתב את דעתו על לוחם הלח"י יעקב גרנק- "דב הבלונדיני":
"הדהימה אותי אישיותו כמפקד שייסד את הקריאה "אחרי" והראה דוגמה אישית לחייליו. לדעתי כשחיילים רואים את המפקד שלה צועק "אחרי" הם מקבלים עידוד ומורל גבוה ויכולים להסתער ולנצח".
המתמודדים בשלב הגמר

אלישע מנדלביץ', כיתה ו' בי"ס נועם נריה לוד, קרא את ספרו של לוחם אצ"ל ולח"י ישקה אליאב וכתב:
"התרשמתי מאוד מאומץ לבו בלחימתו בבריטים. גם לאחר שנפצע, מפקדו 'יאיר' נרצח והוא נדון למאסר עולם, יעקב אליאב ברח והמשיך לפעול. בנוסף, במלחמת העצמאות הוא השתתף במבצע "דני" לשחרור לוד שזו העיר שבה נולדתי ובה אני גר כיום".
אלישע פייגלין, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, ניסח כרוז אל הציבור:
"קריאה מופנית אליך ואל כל חבריך וחברותיך, להצטרך ללחימה בירושלים על הישרדות העם היהודי בארץ אבותיו בארץ ישראל, לצאת ולהפגין נגד השלטון הבריטי ונגד ההבלגה שנוקטת ההגנה. זה תלוי רק ברצונך!!"
הלל רוזנהיים, כיתה ז, ישיבת צביה אלישיב , כתב כרוז לציבור:
"אין אנו יכולים יותר לסבול את מראה הבריטים בעירנו הקדושה ואת לקיחתה של חירות ישראל ע"י צוררים אלה. על כן הקמנו את מחתרות האצ"ל ולח"י ואנחנו קוראים לכם להצטרף ולהיות חלק ממלחמת השחרור של ארץ ישראל ושל ירושלים הקדושה".
אלומה ריינמן, כיתה ז' בי"ס חן נריה, היתה רוצה להשתתף בפעולת פיצוץ מלון המלך דוד:
"הייתי רוצה להשתתף בפעולה זו מכיוון שבחיים שלי לא עשיתי משהו בשביל המדינה או העם היהודי והייתי שמחה לעזור בתקופה שהבריטים שלטו בארץ ולנו, היהודים היה מאוד קשה".
יונתן שגיא, כיתה ח' ישיבת גבעת שמואל, התרשם מאישיותו שלו מנחם בגין:
"למרות כל הקשיים, המהמורות והפחדים, המשיך בגין בפעולותיו ולרגע לא הפסיק גם כשידע שאם יתפסו אותו יכולים לענות אותו ואף להוציאו להורג. הוא המשיך בהנהגת הארגון עד פירוקו ב-1948".
במקום הראשון- אחינועם אשכנזי, יחד עם אנשי לח"י על הבמה

יום ראשון, 2 באפריל 2017

הדוקטור בורח מהמרפאה

לרגל חג החירות הקרב, נציג עוד אחד מסיפורי הבריחה הרבים של לוחמי לח"י – בריחה ממחשכי הכלא אל החופש ואל האור שבהקמת המדינה שבדרך. והפעם – סיפור הבריחה של אחד מחברי מרכז לח"י ישראל אלדד.


חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג בעל כישרון ספרותי יוצא דופן. הוא עבד למחייתו כמורה בגימנסיה בן יהודה בתל אביב ובד בבד עזר ל'יאיר' בעריכת עיתון לח"י - "במחתרת". לאחר בריחתו של יצחק שמיר ממזרע נבחר להיות אחד מחברי מרכז לח"י, שם היה ממונה על ההסברה ועל החינוך האידיאולוגי. הוא ערך את נאומיהם של נאשמי לח"י בפני בית הדין הצבאי הבריטי עסק בכתיבה ובהרצאות בקורסים רעיוניים והשתתף בעריכת עיתון נוסף של לח"י – מברק.  
אחד הסיפורים המפורסמים אודות אלדד במחתרת לח"י הוא סיפור שחרורו מהשבי הבריטי. אלדד נתפס ע"י הבריטים ב-1944 בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד, ונפצע קשה בגבו בעת שנפל ממרזב, בנסותו להימלט מפני השוטרים. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון. במחנה המעצר המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לרקימת תכנית בריחה.
במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית, פעולת הברחתו היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת ולכן היה צורך לתכנן את חטיפתו בקפדנות: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי מזוין בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים נוספים, מזוינים בתת-מקלעים.

המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את תת מקלעיהם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) טיפלו בשוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה אל הלוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו מכונית והמשיכו בדרכם עד לתל אביב.
כך ברח הדוקטור מהמרפאה...
עם שחרורו שלו אלדד היו כל שלושת חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.
בחול המועד הקרוב נקיים במוזיאון לח"י סיורים בדגש על סיפורי בריחה בהם יצאו לוחמי לח"י "מעבדות לחירות".
חג פסח כשר ושמח!

יום חמישי, 9 במרץ 2017

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".
עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.
הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.
עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.
באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.
גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.
כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.
עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".
עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.
החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".
עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע.