יום ראשון, 5 בינואר 2020

פרידה מלוחם מחתרת לח"י אשר רצון "ציון"





אשר בן חנה וסעדיה עלה ארצה עם הוריו מעדן, דרום תימן בשנת 1932, בהיותו בן 10.למרות המצב הכלכלי הקשה השתקעה המשפחה בתל אביב, ואשר נאלץ לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא גויס למחתרת בשנת 1943, כינויו היה ציון. עסק בהדבקת כרוזים והעיתון "המעש". השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בהתקפה על מחנה בריטי של "הכלניות" ברח' הירקון בתל אביב, בהתקפה על מחנה ליטוינסקי לשם החרמת נשק, בהתקפה על מחנה צבאי בחולון. בקיץ 1946 נידון אשר רצון למוות בהיותו אז בן 24. הבריטים תכננו לתלות אותו וכמה מחבריו למחתרת על השתתפותם באחת הפעולות הגדולות של מחתרת לח"י במסגרת תנועת המרי העברי- ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. הפעולה נועדה לפגוע באתר אסטרטגי ולהסב נזק ופגיעה ביוקרה הבריטית. בפעולה השתתפו 44 לוחמים. הם הצליחו לגרום נזק רב לבריטים, אך הפעולה גבתה את חייהם של 11 לוחמים, ו- 18 לוחמים שנעצרו ע"י הבריטים, ורצון ביניהם נידונו למוות. האסירים הועברו לכלא בירושלים, ושם החלו לתכנן  את בריחה באמצעות מנהרה שחפרו. לאחר  שנתפס ע"י הבריטים פעמיים בניסיונות בריחה, הועבר עם חבריו לכלא עתלית, שם תכנן את ניסיון הבריחה השלישי. הוא ניצל את ההזדמנות בה השתחררו עצירים לאחר שסיימו לרצות את עונשם, מודה לאל שברא אותו במידות קטנות, התקפל במזוודה של אחד המשתחררים וכך יצא אל החופשי.
ב- 1948 התגייס  לצה"ל ושירת ביחידה לאספקת דלק. לאחר המלחמה היה נהג מונית לפרנסתו. נישא לרחל(סלי) לבית ישראלי, אף היא ילידת עדן, והניח אחריו ילדים, נכדים ונינים.

נפרדים מאשר רצון לוחם מחתרת לח"י שנפטר ב-29/12.
יהי זכרו ברוך

יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.

בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה
אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"







 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.
מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").

גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.
גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.
קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

פרידה מיפה תבואה


השבוע הלכה לעולמה חברת מחתרת לח"י יפה תבואה. מבט על חייה מלמד משהו על האומץ והתעוזה שאפיינו נשים לוחמות בתקופת המנדט. יפה עלתה לארץ כנערה צעירה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נענתה לקריאה לנשים יהודיות בארץ לקום ולהצטרף למאמץ המלחמתי והתגייסה לא.ט.ס. חיל הנשים של הצבא הבריטי.
                        יפה שירתה כנהגת רכב כבד – כרזת גיוס לא.ט.ס.

במסגרת הצבא הבריטי נשלחה יפה למצרים ושירתה כנהגת רכב כבד. השירות בצבא הבריטי לא הפריע לה להצטרף למחתרת לח"י שמאבקה בשלטון הבריטי בארץ ישראל תאם את השקפותיה. היא ביצעה פעולות שונות עבור המחתרת, ביניהן העברת מזוודות עם רימונים נשק וחומרי תעמולה אותן סחבה ברכבת בין ארץ ישראל ומצרים בדרכה מחופשת מולדת. אבל מה שייזכר לה יותר מכל הוא החלק שלקחה בפעולה המפורסמת והמשמעותית ביותר של לח"י – ההתנקשות בלורד מוין.
ב-1944 התנקשו שני צעירים חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של  הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי המזרח התיכון, הלורד מוין, שהיה בעיני לח"י סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. חכים ובית צורי נתפסו ונדונו למוות. הם הועלו לגרדום בקהיר.
תפקידה של יפה בת ה-19 היה להיות "בת הזוג" של אליהו חכים ו"לטייל" עמו כדי לבצע תצפיות לתכנון הפעולה ואף להעביר לבחורים דרכונים מזויפים. לאחר ההתנקשות באו חוקרי הבולשת לחפש את יפה בבסיס. היא היתה אז חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים עם חום גבוה. חברתה לפלוגה, נהגת אמבולנס, שהבינה מיד במה מדובר, טסה באמבולנס לבית החולים, פקדה על יפה ללבוש מדים, הבריחה אותה למחנה, עזרה לה לשרוף את כל החומרים המפלילים והחזירה אותה למיטת בית החולים כאילו לא יצאה ממנה מעולם. יפה, מתוך דמדומי החום, לא ידעה כלל מי הבחורה שהצילה אותה מעונש כבד. רק אחרי שנים התגלתה זהותה. זו היתה סוניה פרס.

          ההתנקשות בלורד מוין – הסיפור מוצג במוזיאון לח"י.

עם קום המדינה התגייסה יפה לחטיבה 8, חטיבת השריון של צה"ל והשתתפה, בין השאר, בכיבוש שדה התעופה לוד בתפקידה כנהגת אמבולנס. היא זכתה להעביר את שארית חייה במדינה היהודית עליה חלמה כאישה צעירה. עד כמה שמחה על זכותה לחיים שכאלה? על כך מעידים דבריה מראיון בו נזכרה בשירותה בצבא הבריטי: "אני זוכרת שהקצינה הבריטית לימדה אותנו את ההמנון הבריטי, וזה הקפיץ אותי: מה לי ולהמנון הבריטי כשאני רוצה מדינה יהודית? מאז, כששרו את ההמנון במסדרים הייתי מניעה את השפתיים אבל בלב שלי הייתי שרה את התקווה".

 יפה תבואה – יהי זכרה ברוך.

יום חמישי, 29 באוגוסט 2019

ביקור מעניין במוזיאון לח"י - לוחם לח"י בן ציון משה





                                                                  בן ציון משה ונכדתו במוזיאון לח"י
בשבוע האחרון זכינו לביקור מעניין ומרגש !

 בן ציון  משה, המכונה במחתרת 'זמיר', לוחם לח"י הגיע לסיור במוזיאון כדי לספר  לנכדתו על עברו במחתרת. הוא נוהג לעשות זאת עם כל אחת ואחד מנכדיו.
משה סיפר שהצטרף ללח"י בגיל 15,וצורף למחלקת הגיוס ולאחר מכן למחלקה ו', שם הוטלו עליו שליחויות שונות, לעיתים קשות ביותר. לאחר החלטת החלוקה, הועבר לתפקידי לחימה והשתתף גם בפעולת החרמת הכסף בבנק ברקליס ברחוב אלנבי.
בן־ציון בן יעקב וחנה נולד ב־9 בינואר 1930 בעדן שבתימן. עלה ארצה בהיותו בן שלוש, יחד עם הוריו ושלושה מאחיו, דרך תעלת סואץ. הם התיישבו בכרם התימנים בתל־אביב בבית ערבי, שבעליו התייחס אליהם יפה. למד בבית־הספר תלמוד תורה לתימנים ברחוב קלישר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר עקב מחלת אביו, וכבר בגיל 11 נאלץ לצאת לעבודה, ללא ידיעת אמו, כדי לסייע לה בפרנסת המשפחה.
בתחילת 1945 היה לחבר בית"ר וכעבור מספר חדשים הצטרף לתא־נוער של לח"י
עם הגיוס לצה"ל, הוצב לחטיבה 8 ושובץ בפלוגה ג' של גדוד .82 השתתף בכל הקרבות של אותה פלוגה: ביהודיה, כפר ענא, שדה־התעופה לוד, דיר טריף, בית נבאללה, קולה, מזרעה, וילהלמה, איזור פלוג'ה ובאר־שבע
בקרב על כיבוש עיראק־סואידן, ב־9 בנובמבר 1948, היה בזחל"ם הנהוג בידי גאנה סימן־טוב, גיבור ישראל. הזחלם נפגע וחמישה מלוחמיו, אף הם חברי לח"י, נהרגו, בעוד שניים נפצעו קשה ונותרו קטועי רגל. בן־ציון, שנפצע גם הוא, היה היחיד שנשאר שלם בגופו. שוחרר מצה"ל ב־1949 ושרת במילואים עד 1985.
מקצועו האזרחי: רצף בניין עד צאתו לגימלאות, בגיל 65.
ב־1958 נשא בן־ציון לאשה את אסתר חראץ והם מתגוררים בירושלים. להם שלוש בנות ונכדים.

יום ראשון, 7 ביולי 2019

תערוכת קריקטורות במוזיאון לח" – יליד ארץ חלומותי – בין דוש לשרוליק ן- קריקטוריסט במחתרת



ב- 4 ביולי 2019 התקיים אירוע פתיחה חגיגי ומרגש במוזיאון לח"י לתערוכת קריקטורות של קריאל גרדוש (דוש),  בו נכחו  נציגי משהב"ט,בני משפחה וותיקי לוחמי לח"י.
בתצוגה ליד הקריקטורות מופיע השם "שיר". מי היה אותו "שיר" ,חבר לח"י המסתורי שצייר  קריקטורות בעיתוני המחתרת? יודעים זאת  אולי רק מעט  יודעי דבר.
החלק הראשון של התערוכה מציג את סיפורו של  "שיר", הלא הוא -  דוש (קריאל גרדוש) -  הקריקטוריסט הנודע, חלוץ  הקריקטורה  הפוליטית הישראלית היומית , יוצר "שרוליק" הצבר  המיתולוגי.
דוש החל את דרכו המקצועית בנסיבות לא צפויות, דווקא בארגון לח"י בפריס לאחר מלחמת העולם השנייה. קרל גרדוש , יליד הונגריה וניצול שואה, הגיע לפריס ב-1946 עם אשתו שושנה ושניהם הצטרפו לפעילות תא לח"י שבמקום . אנשי המחתרת גילו את כישרון הרישום של גרדוש שהיה לגביו תחביב בלבד  (חלומו היה להיות סופר). והטילו עליו לאייר את חומרי התעמולה של הארגון ולצייר קריקטורות בביטאון "המעש". הקריקטורות נשלחו לארץ ופורסמו בעילום שם וביטאון "המעש" הודבק באישון ליל על קירות בתים ואף הופץ בסתר.
במרץ 1948 עלו גרדוש ואשתו ארצה, והוא המשיך לצייר קריקטורות "במעש"  וגם ביומון הלח"י  "מברק". עליהן חתם בכינוי  –"שיר" . כמו כן יצר טורים מאוירים מהווי התקופה בחודשים הסוערים של  מלחמת העצמאות.  
ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח"י בחיי מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט ועקב כך נסגר "מברק" על ידי הממשלה. מיד לאחר מכן – רבים מחברי הלח"י , דוש ביניהם,  נעצרו ונאסרו במשטרת יפו ולאחר מכן בכלא עכו.  ב1949 –חזר "המעש" " להופיע כעיתון מפלגת "הלוחמים" שהוקמה על ידי יוצאי לח"י, ו"שיר" המשיך לפרסם בו קריקטורות ואיורים .
בחלק השני של התערוכה , דרך מבטו האישי והייחודי של יוצר, מוצג סיפורו של שרוליק שהוא סיפורה של התצוגה. שרוליק או ישראליק, כמו שקרא לו דוש, דמות הילד הצבר,גיבור הדרמות המצוירות שהפך לסמל לאומי ולאיקון תרבות.שרוליק הוא אחד מהישגיו הבולטים של דוש.  דוש היה הראשון שמיסד את אמנות הקריקטורה בארץ כביטוי עיתונאי פרשני חשוב והיה יוצר מרכזי ובעל השפעה רבה. כבר בתחילת דרכו ב״העולם הזה״ וב״מעריב״. בראשית שנות ה־ 50 , איתר דוש את הצורך בדימוי חזותי שייצג את מדינת ישראל ואת העם היושב בה. סמל זה - שרוליק, לא היה דמות שמקורה בשורשים יהודיים או מסורת יהודית אלא טיפוס ישראלי חדש בהא־ הידיעה.


אתם מוזמנים לתאם ביקור בתערוכה שתוצג במוזיאון במהלך ששת החודשים הקרובים. 

יום ראשון, 26 במאי 2019

מה הקשר בין פעולת לח"י בתחנת הרכבת הצפונית ברחובות, גבעת הקבוצים וג'ירפות?



בשבוע שעבר ביקרנו  במכון איילון, שכיום משמש כמוזיאון המספר את אחד הפרקים המרתקים והמסתוריים בתולדות המאבק על הקמת מדינת ישראל.  סיפור מפעל לייצור תחמושת של ההגנה  ששכן בגבעת הקיבוצים, ששמשה מסווה למפעל תת קרקעי לייצור תחמושת. ראינו ושמענו על המפעל שנמצא בעומק של שמונה מטרים מתחת לאדמה וגודלו כמגרש טניס. אודות הבאת המכונות, ייצור התחמושת ועל מאפיה ומכבסה, ששימשו כמעברים נסתרים לשותפי הסוד. היו גם ג'ירפות, שם כינוי לאנשי הקיבוץ שהוסתר מהם המפעל הסודי.
הייתה גם נקודה בה הוזכרה מחתרת לח"י, והסיפור הולך כך: בעקבות רצח יהודים ע"י חיילים בריטים, בפיגוע ברחוב בן-יהודה
 בירושלים בפברואר 1948, הוציאו במרכז לח"י הודעה: ביום א', י"ט באדר א' תש"ח בבוקר( 29 בפברואר 1948), התקיפה יחידה של לוחמי חרות ישראל במוקשים ובנשק אוטומטי רכבת צבאית בקו קביר – לוד, צפונית לרחובות. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטים מנוסעי הרכבת ועשרות מהם נפצעו...". כתוצאה מכך ערכו הבריטים חיפושים נרחבים באזור והיה חשש כבד שיגיעו לגבעת הקיבוצים ויגלו את המפעל הסודי. כדי להקדים תרופה למכה, עובדי המפעל מההגנה לבשו חלוקים לבנים ויצאו לסייע לפצועים הבריטים. פעולה זו הסירה את חשד הבריטים ומנעה חיפוש באתר.

                                              לוד, צומת המסילות בתקופת המנדט הבריטי