יום שלישי, 21 במאי 2019

מעשה בתזמורת ג'ז ירושלמית


בנובמבר 1947, הובאה על ידי מחלקה ו' – מחלקת הידיעות של לח"י תכנית לחיסולה של כל המחלקה היהודית של הבולשת הבריטית בירושלים – בבת אחת.
מחלקה ו' קיימה בתוקף תפקידה גם קשרים עם נשים שנהגו להתרועע עם החילים והקצינים הבריטים . אחת מהן סייעה למחתרת בזיהוי קציני הבולשת וצילומם.
על פי התוכנית, הציעו אנשי לח"י לאותה סייענית לארגן מסיבת יום הולדת ולהזמין אליה את כל בלשי המחלקה היהודית, עשרות קצינים שיבואו לבלות עמה ועם חברותיה. האישה לא ידעה כמובן מהי התכלית האמתית של האירוע. סופר לה שאנשי המודיעין של לח"י רק יארבו בקרבת מקום ויצלמו את פניהם של הקצינים על מנת שיוכלו לזהותם בעתיד. למסיבה הוקצב סכום של 200 לירות ארץ ישראליות שהיה סכום גדול באותם הימים.
הפעולה הוכנה בקפידה. הוכן מטען גדול שבכוחו לחסל את כל אנשי המחלקה היהודית – אך לא כך היה.
חברי המחתרת הופתעו לגלות שלמסיבה הוזמנה תזמורת ג'ז שכל חבריה היו יהודים. לא נמצאה כל הצדקה לפגוע ביהודים חפים מפשע. שליח מיוחד התקשר עם מרכז לח"י וזה החליט לבטל את הפעולה.
בלשי הבולשת הבריטית בילו לילה נהדר על חשבון המחתרת, חזרו לבתיהם בריאים ושלמים ולא ידע שאותו לילה ניצלו חייהם הודות לנגני ג'ז יהודים.








יום ראשון, 28 באפריל 2019

עמדת לח"י בנוגע להחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר


                

                                                 קריאל גרדוש (דוש) המעש- ג' שבט תש"ח



בסתיו 1947 נתקבלה ההחלטה הפוליטית שהייתה אולי החשובה ביותר בתולדות התנועה הציונית, תכנית מטעם ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל.  החלטת האו"ם ניתנה ב-29 בנובמבר 1947, וקבעה שארץ ישראל המערבית תחולק ל-3 יחידות מדיניות: מדינה יהודית, מדינה ערבית, ואזור ירושלים ובית לחם שיהיה גוף מדיני נפרד, הנתון למרותו הישירה של האו"ם. אף שדובר בה על חלוקת הארץ, הרי משמעותה הייתה כי קבע העולם שלעם היהודי מגיעה מדינה עצמאית משלו בארץ ישראל. בשל כך נתקבלה החלטה זו בשמחה כה רבה על ידי הישוב היהודי בארץ ועל ידי היהודים בעולם.
לח"י מצידה, שיבחה את ההמלצה על סיום המנדט הבריטי, שהייתה בה הכרזה  ברורה על השלטון הבריטי כשלטון זר, אבל היא מתחה ביקורת על כך שנמנעה להמליץ על חיסולו המיידי של השלטון הזר. כמובן נמתחה ביקורת על המלצת הועדה לחלוקת ארץ ישראל.
בגיליון 'במחתרת', ט"ז אלול תש"ז, מדגישים את חשיבות ההישג באו"ם ואת הקשר של המלחמה, העפלה, והתיישבות להחלטה. כתוב כי "זכותו של העם העברי לחיי עצמאות מדינית במולדתו נובעת מעצם קיומו והכרתו הלאומית. הכרה זו מצד או"ם הוא הישג חיובי, הנובע מגילוי המעש העברי במלחמה , בהעפלה ובניין" כהוכחה הם מבליטים את תרומתה של לח"י לסיום המנדט הבריטי- "מלחמת המחתרת חשפה את פרצופו הכובש והמדכא של השלטון הבריטי, הכריחה את הממשלה להעביר את בעיית ארץ ישראל לאו"ם, ובשלב השני להודיע על סילוק האדמיניסטרציה והצבא הזר מן הארץ."
בכל הנוגע להסכם חלוקת ארץ ישראל הנהגת לח"י הביעה את מורת רוחה וקבעה כי "הועדה המליצה ברוב קולותיה על ביתור הארץ לנתחים אשר יקראו 'ממלכת עבר הירדן', 'מדינה יהודית', 'מדינה עברית' ו'אזור ירושלים הבינלאומי' . המלצה זו מנוגדת תכלית ניגוד לדרישת טובתה של הארץ, של תושביה ושל העם העברי כולו. ארץ ישראל היא אחת ושלמה מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, פוליטית וכלכלית. היא מולדתנו ואינה ניתנת לחלוקה. חלוקתה של ארץ ישראל על ידי החלטת האו"ם היא פשע כלפי האמת ההיסטורית, הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי."
מדברים אלה עולה כי עמדת לח"י כלפי החלטת האו"ם הייתה דו ערכית. הם שמחים על הכרת העולם בחשיבות של הקמת מדינה לעם היהודי, ומדגישים את פעילותם לקידום הכרה זו.  אולם מסתייגים מהחלטת החלוקה של ארץ ישראל מן הסיבות המוזכרות לעיל.
בעקבות הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה ותגובת הערבים לתכנית זו חל מפנה ביחסה של המחתרת כלפי הציבור הערבי. מיחס של יריב, שחקן נוסף למאבק, שניתן לשתף עמו פעולה, לראייתו  כאויב מתנגד שאינו מוכן להסכמים אלא יאבק עד הכרעה, ועל כן יש להכות בו ללא רחם. ביטוי לשינוי גישה זה נראה מיד בתחילה של סדרת פעולות שבצעה לח"י כנגד הישוב הערבי בארץ כדוגמת פיצוץ בניין הסראיה ביפו.
הקריקטורה של דוש (שיר – שם מחתרתי) מבטאת הצצה לתפיסה נוספת והסתכלות מעניינת על הגישה הבריטית לתכנית החלוקה. היא מעלה בכך ספקנות ביחס לכוונה האמתית של הבריטים לקיים את החלטת האו"ם.
המחתרת לא האמינה שהבריטים יעזבו את הארץ וחשבה שתכנית החלוקה תהייה 'הגזר' שיסיח את דעת הישוב היהודי מכוונת הבריטים להישאר בארץ ככוח משפיע ומכוון. אנשי לח"י לא האמינו שהבריטים יעזבו באמת, לכן המחתרת המשיכה לתקוף את הבריטים גם לאחר הסכם החלוקה.
בימים אלו אנו עובדים על הקמת תערוכה בפרי עבודתו של דוש, בה יוצג תהליך הולדתו של דמות 'שרוליק' – סמל הישראליות, וקריקטורות ואיורים של דוש כחבר מחתרת.
התערוכה צפויה להיפתח לקהל הרחב במהלך קיץ
  2019 במוזיאון לח"י.

                                                                        כתבו: יעל הלוי ואבנר רוזביץ













יום ראשון, 17 במרץ 2019

הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת


חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.



שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."


דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

יום חמישי, 28 בפברואר 2019

חיים אנו במחתרת - מחשבות על שירו של 'יאיר'


חיים אנו במחתרת
מילים: אברהם (יאיר) שטרן
לחן: עממי

חַיִּים אֲנַחְנוּ בַּמַּחְתֶּרֶת
בְּטַחַב אֲפֵלַת מַרְתֵּף,
בּוֹ מְנוֹרָה תִּבְאַשׁ חִוֶּרֶת,
רִצְפָּה יַסְחֶה מָטָר סוֹחֵף.

אוֹתָנוּ בְּחֶשְׁכַת מַחְתֶּרֶת,
בַּסַּנְוֵרִים הִכָּה חֲלוֹם:
סוּחָה עַל הָרִצְפָּה - כִּנֶּרֶת,
אוֹר מְנוֹרָה - זִיו שֶׁמֶשׁ רוֹם.



וְנַאֲמִין - בְּיוֹם צַלְמָוֶת,
עֵת שִׁיר הַקְּרָב רוֹבֶה יָרֹן,
עִם אֱלֹהִים נִשְׂרֶה בַּמָּוֶת
נַקְבִּיל פְּנֵי גּוֹאֵל צִיּוֹן.

נַקְבִּיל פָּנָיו, יְהִי דָּמֵנוּ
מַרְבַד אָדֹם בִּרְחוֹבוֹת
וְעַל מַרְבַד זֶה מֹחוֹתֵינוּ
כְּשׁוֹשַׁנִּים הַלְּבָנוֹת.



השיר נכתב  על ידי אברהם שטרן, מיסד ומנהיג מחתרת לח"י.  עוסק בתיאור החיים במחתרת ובמעבר מחשכת המחתרת אל האור. עוקב אחר אופי הפעולות ומחירן.
את מילות השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933 בטרם הקמת לח"י. התמליל הותאם ללחן 'אנו נהייה הראשונים' כפי שהיה אז מקובל.  על פי ד"ר נתן שחר, לצורך התאמה ויצירת דרמטיות הוכנסו שינויים בלחן. שולמית לבנת שרה את השיר כפי שהושר בלח"י. את הנוסח היא למדה מעזריאל, בעלה, ומחברי לח"י אחרים שישבו במחנות המעצר באפריקה.
יאירה גנוסר חוקרת שירת אברהם שטרן, כותבת כי את השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933, והוא שייך לשמונה שירים שנקראו ע"י המשורר "שירי ירושלים", שם המעיד על כך שעיקר גיבושם היה בירושלים. לשיר ישנם כמה  נוסחים. זה המופיע למעלה הנו אף הנוסח המושר.
בבית א' 'יאיר' מתאר מציאות נמוכה של מחתרת מחשכים ועוני. השורה הראשונה בשיר פותחת בתיאור מצב חברתי פוליטי " חיים אנו במחתרת". בהמשך הבית, מתאור חברתי הוא מעצב תמונה של מקום מתחת לאדמה: מחתרת במרתפים, החיים במקומות האפלים. בירושלים בשנת 1933 יש מנורת נפט ומי הגשם חודרים בחורף במרתף הבניין.
בית ב' מתאר ניגודים. מחתרת ואורו העליון המסנוור של חלום גאולה. שלמרות שהדוברים בשיר פועלים במחתרת, אין להם אפשרות לחזות לא בכנרת ולא  בשמש הארץ ישראלית. השמש והכנרת הם עדיין חזון.
בבית ג'  מתאר את ההתמודדות והפואנטה- הניצחון. יש  בו נימות פוטוריסטיות :( זרם אמנותי בתחילת המאה ה-20 שהעריץ את הקדמה הטכנולוגית ואת הנעורים). עתיד מהפכני גדול ייווצר בכח ההרס. קיימת נוכחות של תנועה: " עת שיר הקרב רובה ירון ".
היריב לפי 'יאיר' אינו אדם אלא אלוהים, הגורל. ברצף השיר כרוך הניצחון הגדול במותם של המתמודדים עם הגורל והאל: " עם אלוהים נשרה במות". התפקיד יסתיים ב "נקביל פני גואל ציון" בחגיגת סיום החיים.

                                                                                                        

יום ראשון, 6 בינואר 2019

הדיוקן האחרון של 'יאיר'




                                                        דיוקן אברהם שטרן 'יאיר' - תצוגת מוזיאון לח"י



בשבוע שעבר ביקר במוזיאון בני, שהציג עצמו כידיד משפחת אלחנני, החוקר בימים אלו את מכלול יצירתה של הציירת רחל אלחנני.  במהלך עבודתו מצא ציור לא גמור וזיהה אותו כדיוקן של אברהם שטרן 'יאיר'. כחלק ממחקרו, בני מגיע למוזיאון לראות את אחד המוצגים – דיוקן אחר של 'יאיר', שצויר ע"י רחל אלחנני.
'יאיר' הכיר את הציירת, רחל אלחנני ובעלה ראובן מימי הילדות. הם היו חברים טובים בני אותו גיל, ילידי אותו הכפר בפולין - סובאלקי.
ראובן היה נתין בריטי שייצג חברות בריטיות בישראל, ורחל ציירת, בני הזוג אלחנני תמכו בארגון 'ההגנה', ולמרות חילוקי הדעות , נתנו ל'יאיר' מסתור בביתם, ששכן בשכונת פלורנטין ,ברחוב סלמה- בין רחוב הירקון לקישון, תוך ידיעה שזהו סיכון גדול עבורם. כדי להסתירו בביתם, בכל פעם שהיו מבקרים בבית היה נוהל 'אינטרסול'. כאשר מישהו צלצל בדלת 'יאיר' היה עולה להסתתר בבוידעם שם היה הבוילר. 'יאיר' הסתתר אצל משפחת אלחנני כחודשיים, ועזב את מקום המחבוא על דעת עצמו, כיוון שלא רצה לסכן את בני המשפחה ובמיוחד את רחל שהייתה בהריון מתקדם. (רוני, באותה התקופה, היתה גם בהריון והכירה את המשפחה). הציור איננו חתום על ידי הציירת, וניתן לייחס זאת לנסיבות המיוחדות- הסיכון בהכרות והגשת עזרה ל'יאיר' והאיסור להראותו לאף אחד.


יום שני, 31 בדצמבר 2018

עמדת לח"י כלפי הערבים – עד פרוץ מלחמת העצמאות

                                          קריקטורה שאוירה ע"י חבר המחתרת קריאל גרדוש (שיר)
                                          מתארת את היהודי והערבי הרוצים ללחוץ ידיים, אך ערביי מדינות
                                          האזור ובבוין מונעים זאת.



בתאריך 10 באוגוסט שנת 1947, תקפה כנופיה ערבית בבית קפה יהודי " גן הוואי", מעברו השני של הירקון בצפון תל אביב. נרצחו  ארבעה יהודים והיו פצועים. סכנת התלקחות ביחסי היהודים-ערבים ריחפה על הישוב.
לח"י  ראתה צורך להתערב במצב כדי לעצור את ההתדרדרות. מרכז לח"י הוציא כרוז  אשר כותרתו " אל תהייה מלחמה עברית-ערבית! " מי אשם בשפך הדם הזה! אשם מי שמעוניין במלחמה ערבית/עברית. אשם השלטון הזר, אשמים התככנים האימפריאליסטים...מלחמה כזו היא האמצעי הבריטי האחרון למצוא הצדקה לשלטונו כאן...ולבלום את מלחמת החרות העברית...תישמע הקריאה אל שכנינו הערבים: אין מקום לשנאה ולמלחמה בינינו. האשמים יבואו על עונשם. כל מי שמתקיף את בני העם השכן, עברי או ערבי, פושע הוא ודמו הפקר.
ההתמקדות של לח"י במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה  אותם למסקנה, כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם של השלטון הבריטי האימפריאליסטי. לח"י הייתה סבורה שעל ידי סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.
אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות. המאמר הראשון המפורט בקשר לשאלה הערבית הופיע בחוברת " קווי היסוד למדיניות חוץ עברית", בשבט תש"ז, אשר הפרק הערבי בו נכתב בידי נתן ילין מור, חבר מרכז לח"י.
במאמר מנתח הכותב את דעתו על השורשים של הסכסוך העברי – הערבי, אשר לפי טענתה של בריטניה, הוא בלתי פתיר, ועל כן דרושה נוכחותה לשם השלטת החוק והסדר בציבור.
לדעת נתן ילין מור, הפתרון אפשרי, כי אין  ניגוד אינטרסים בין הערבים והיהודים, ושניהם מעוניינים בסילוק הבריטים, ועם סילוקם מהארץ ומהמזרח התיכון, ניתן יהיה ליישב את הסכסוך לשביעות רצונם של שני הצדדים. בעיניים של היום ניתוח זה יכול להראות נאיבי.
במחתרת היו חברים ערבים כמו משפחתו של יוסף מאבו גוש שנטלו חלק במבצע חילוץ גאולה כהן מבית החולים הממשלתי בירושלים.
על נאמנות לח"י לחברי המחתרת הערביים ניתן ללמוד ממה שקרה במלחמת העצמאות. בה ברחו משפחת אבו גוש ולא נתנו להם לחזור לביתם. גאולה כהן ונתן ילין מור עשו מאמצים גדולים כדי להחזיר אותם ואף הצליחו!
בגליון המעש- גליון נ"ז, אלול תש"ז כתב כי" בינינו לבין ההנהגה הערבית קיים ריב, על זכות הריבונות המדינית של הארץ. אין אנו יכולים היום לדעת במה יסתיים ריב זה, אם בדרכי שלום (יש כבר פקפוקים בדרכים של שלום) או בשימוש בכוח. ערביי הארץ יריב הם לנו (עדיין לא "אויב") לפי שעה, אולם הבריטים בארץ הם אויב לכולנו. עמדתנו זו מנוגדת לעמדת ה"הגנה", הרואה באנגליה "יריב" ובערבים "אויב".



יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

הפעולה שלא אושרה ע"י תנועת המרי ובכל זאת בוצעה – פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה

                                                            משה בר גיורא שנהרג בפעולה

החודש לפני 73 שנה יצאה לפועל פעולתה הראשונה של לח"י במסגרת 'תנועת המרי העברי'.
היה זה ניצחונה הגדול של לח"י, אשר הצליחה לסחוף את הישוב להתקוממות מזויינת נגד השליט הזר. בפעם הראשונה הופנה נשק המגן נגד השלטון הבריטי והעם שש לשתף פעולה עם המחתרת.
אור ל-1 בנובמבר 1945 יצאה אל הפועל הראשונה בסדרת מבצעים משותפים של ההגנה  אצ"ל ולח"י, שיתוף פעולה שארך תשעה חודשים.
כתגובה על מדיניות הספר הלבן והגבלת כניסה של העולים אחרי השואה ביקשה התנועה להחליש את שלטון המנדט הבריטי ע"י מאבק צבאי ושיתוק תחבורת הצבא הבריטי.  פעולות  ששמשו כאות אזהרה לבריטים בפני המשך המדיניות האנטי יהודית. מראשית ספטמבר 1945 התקיימו בקביעות פגישות בין נציגי שלושת הארגונים-הועדה העליונה לשיתוף פעולה, בה ישבו משה סנה ואליהו גולומב מטעם ה"הגנה",נתן ילין-מור מלח"י ומנחם בגין מהאצ"ל. בליל ה-1 בנובמבר 1945 התקיימו שתי פעולות  של לח"י. פעולה אחת אושרה ע"י תנועת המרי – 'ליל הרכבות',  מבצע מוצלח, בה לח"י נטלה חלק בהתקפה על בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. באותו לילה הייתה אמורה להתקיים פעולה נוספת, פיצוץ בתי הזיקוק של חברת הנפט העירקית בחיפה. פעולה זו תוכננה בסניף חיפה של לח"י זמן רב לפני המועד שנקבע לתחילת פעולותיה של תנועת המרי והוחלט לבצע אותה במסגרת שאר המבצעים של תנועת לח"י. הפעולה הובאה לאישור הועדה העליונה, כיוון שהייתה בעלת משמעות מדינית מיוחדת במינה, אך הועדה סירבה לאשרה. העניין נדון שוב במרכז לח"י. נתן ילין מור סבר שביצועה עלול לפוצץ את תנועת נמרי עוד בראשיתה, אך ישקה עמד על כך שתבוצע במועד המתוכנן, הן בגלל חשיבותה המדינית והן כדי להוכיח להגנה שאין אנשי לח"י 'מונחים בכיסה'. יצחק שמיר הכריע לצד ישקה והפעולה אכן בוצעה. כדי שהפגיעה תהייה מכאיבה ככל האפשר, צריך היה להביא לידי כך, שנקודת הצומת שתיפגע תעורר תגובות שרשרת של פיצוצים ודליקות וכך יושג מירב נזק. הבריטים הביאו בחשבון שהמחתרת תפעל נגד יעד זה, ולכן הייתה שמירה רבה במקום. חיילים אפריקאים הוצבו לשמור על המתקנים ובכניסות עמדו בלשים ושוטרים בריטים שהשגיחו וערכו חיפושים בכליו של כל נכנס. בליל ה-1 בנובמבר 1945. לאחר הטמנת המוקשים, היו המבצעים צריכים להתחלק לשלושה ראשים ולהטמין את המוקשים ביעדים השונים. ארבעה לוחמים הצליחו לחדור למתחם בתי הזיקוק של חברת הנפט העירקית בחיפה. מפקד הפעולה, משה בר-גיורא (ישראל), הכין את מטעני חומר הנפץ לפיצוץ, אך בגלל תקלה התפוצץ חומר הנפץ והוא נהרג במקום. לוחם אחר, אברהם יהודאי (אלחנן), נפצע קשה ואיבד עין. מרחוק הגיעו קולות של התפוצצויות מפעולות ה'הגנה' שאנשיה יצאו אותו לילה לפוצץ את מסילות הברזל בכל פינות הארץ.