יום רביעי, 17 ביוני 2020

היום לפני 74 שנים מחתרת לח"י מתקיפה את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.

 ב – 18 ביוני 1946, התבצעה אחת הפעולות הגדולות והנועזות ביותר של לח"י – ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. פעולה זו נערכה במסגרת המאבק של "תנועת המרי העברי" והשתתפו בה 44 לוחמים. מטרת ההתקפה היתה לשבש את דרכי התחבורה ששימשו את השלטון הצבאי הבריטי בהעברת אספקה וציוד בין בסיסים בארץ ישראל ובארצות השכנות.
ההכנות לביצוע הפעולה ארכו שבועות. הפעולה התעתדה להיות בעלת סיכון גבוה מכיוון שבתי המלאכה היו מוקפים מכל עבריהם בעמדות בריטיות חזקות – שדה תעופה צבאי, מחסני הצבא ובתי זיקוק- ובצדי דרך הנסיגה היו מפוזרים מחנות צבאיים שונים.
למפקד הפעולה מונה בן-עמי יולוביץ' (בועז). מודיעין על מיקום המתקנים בתוך בתי המלאכה הושג ע"י חבר לח"י עובד המקום, יעקב ז'ק אלקלעי (צבי). הוא תדרך את בועז והצביע על המקומות החשובים והראויים לחבלה. התכנית כללה משאית משוריינת שתיקח את הלוחמים אל בתי המלאכה, ומונית שתיסע לפני המשאית בזמן הנסיגה, תבדוק את הדרך ותאותת אם תיתקל במחסום או בכוח אויב. במקרה זה תינתן הוראה לרדת מן המשאית ולהתפזר בשטח.

בתי המלאכה מבפנים


ההתקפה:
בשעה 19:00 הגיעה חולית חסימה של לוחמי לח"י אל הכניסה לבתי המלאכה. התכנית היתה לכפות על השומרים הערבים כניסה שקטה לבתי המלאכה, אך עוד לפני שהספיקו הלוחמים להתקרב, הרגישו בהם השומרים ופתחו באש. בלית ברירה, התקדם אחד מלוחמי לח"י תחת חיפוי אש, ופרץ את השער בעזרת חומר נפץ. השומרים הערבים נסו על נפשם.
לאחר שעברו את השער התפצלו הלוחמים לחוליות חיפוי וחבלנים והחלו בפעולה. שרשרת התפוצצויות החרידה את דממת הלילה – פיצוץ קטרים, גשרים, מנופים ומתקנים- אך המבצע לא עבר ללא תקלות. בזמן שעברו החבלנים ממטרה למטרה ושמו את מטעני הנפץ פתחו עליהם השומרים שבבתי המלאכה באש. הלוחמים השיבו להם ברימונים ובצרורות של יריות. המאבק נמשך כ-50 דקות ובמהלכו קיבלו הבריטים אותות מצוקה וראו את פצצות התאורה שנועדו לגלות את הלוחמים. הם החלו חוסמים את האזור בעזרת כוח צבאי וטנקים.
כאשר נשמעה שריקת הנסיגה וכל הלוחמים נאספו בנקודה שנקבעה מראש, התברר כי שניים מהחברים נהרגו ושלושה נפצעו. היתר התרכזו במשאית, אולם המונית שהיתה אמורה לנסוע לפני המשאית ולהתריע על מחסום, כלל לא הגיעה וכל הדרכים היו חסומות על ידי הבריטים.
באין פתרון אחר, החלה המשאית לסגת לכיוון קריית אתא והנה, לאחר דקות ספורות, נתקלה במחסום דרכים שהציבו הבריטים. מיד ניתכה על הלוחמים אש תופת שגרמה למותם ופציעותיהם הקשות של רבים מהלוחמים שבמשאית. חלקם הצליחו לברוח דרך השדות אך רובם, עשרים ושלושה במספר, נתפסו והובלו, חלקם לבית החולים וחלקם לכלא עכו.


 ההתקפה הסבה נזק כבד לבית המלאכה של הרכבת. חלק מהבניין הגדול של בתי המלאכה התמוטט ומכונות וקטרים הועפו באוויר. היקף הנזק הוערך במיליון לא"י. ההרס שיבש את שירות הרכבות וגרם לביטול קוים.
לח"י, אם כן, השיגה את מטרתה אך המבצע עלה במחיר כבד. הפעולה גבתה אחד עשר קורבנות מבין לוחמי המחתרת, הם נקברו בחיפה.
עשרים ושלושה לוחמי לח"י שנאסרו הובלו למשפט. על הגברים נגזר מוות בתליה ועל הנשים מאסר עולם. מחתרת לח"י איימה בפעולות קשות ואבדות רבות אם יצא גזר הדין אל הפועל, ואכן גזר דינם של הגברים הומתק למאסר עולם.

יום חמישי, 4 ביוני 2020

הדוקטור "נחטף" במרפאה - סיפור שחרורו של ישראל אלדד מהשבי הבריטי


חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג. לאחר רצח 'יאיר' נבחר להיות אחד מחברי ההנהגה החדשה של המחתרת  - "מרכז לח"י.  
ב-1944 נתפס אלדד ע"י הבריטים בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד. בנסותו להימלט מפני השוטרים נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון, שם המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לביצוע תכנית בריחה.
            ד"ר ישראל אלדד
                                                

במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית שרקמו החברים שבחוץ, פעולת החילוץ היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי חמוש בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים חמושים נוספים. לפיכך, צריך היה לתכנן את החטיפה בקפדנות.
המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, .הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את נשקם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

  דגם של פעולת הבריחה מוצג במוזיאון לח"י

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) נטרלו את השוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה והצטרף ללוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו רכב והמשיכו עד לתל אביב.
כך ברח הדוקטור מהמרפאה...
עם שחרורו שלו אלדד היו כל חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.

יום ראשון, 5 בינואר 2020

פרידה מלוחם מחתרת לח"י אשר רצון "ציון"





אשר בן חנה וסעדיה עלה ארצה עם הוריו מעדן, דרום תימן בשנת 1932, בהיותו בן 10.למרות המצב הכלכלי הקשה השתקעה המשפחה בתל אביב, ואשר נאלץ לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא גויס למחתרת בשנת 1943, כינויו היה ציון. עסק בהדבקת כרוזים והעיתון "המעש". השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בהתקפה על מחנה בריטי של "הכלניות" ברח' הירקון בתל אביב, בהתקפה על מחנה ליטוינסקי לשם החרמת נשק, בהתקפה על מחנה צבאי בחולון. בקיץ 1946 נידון אשר רצון למוות בהיותו אז בן 24. הבריטים תכננו לתלות אותו וכמה מחבריו למחתרת על השתתפותם באחת הפעולות הגדולות של מחתרת לח"י במסגרת תנועת המרי העברי- ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. הפעולה נועדה לפגוע באתר אסטרטגי ולהסב נזק ופגיעה ביוקרה הבריטית. בפעולה השתתפו 44 לוחמים. הם הצליחו לגרום נזק רב לבריטים, אך הפעולה גבתה את חייהם של 11 לוחמים, ו- 18 לוחמים שנעצרו ע"י הבריטים, ורצון ביניהם נידונו למוות. האסירים הועברו לכלא בירושלים, ושם החלו לתכנן  את בריחה באמצעות מנהרה שחפרו. לאחר  שנתפס ע"י הבריטים פעמיים בניסיונות בריחה, הועבר עם חבריו לכלא עתלית, שם תכנן את ניסיון הבריחה השלישי. הוא ניצל את ההזדמנות בה השתחררו עצירים לאחר שסיימו לרצות את עונשם, מודה לאל שברא אותו במידות קטנות, התקפל במזוודה של אחד המשתחררים וכך יצא אל החופשי.
ב- 1948 התגייס  לצה"ל ושירת ביחידה לאספקת דלק. לאחר המלחמה היה נהג מונית לפרנסתו. נישא לרחל(סלי) לבית ישראלי, אף היא ילידת עדן, והניח אחריו ילדים, נכדים ונינים.

נפרדים מאשר רצון לוחם מחתרת לח"י שנפטר ב-29/12.
יהי זכרו ברוך

יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.

בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה
אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"







 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.
מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").

גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.
גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.
קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

פרידה מיפה תבואה


השבוע הלכה לעולמה חברת מחתרת לח"י יפה תבואה. מבט על חייה מלמד משהו על האומץ והתעוזה שאפיינו נשים לוחמות בתקופת המנדט. יפה עלתה לארץ כנערה צעירה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נענתה לקריאה לנשים יהודיות בארץ לקום ולהצטרף למאמץ המלחמתי והתגייסה לא.ט.ס. חיל הנשים של הצבא הבריטי.
                        יפה שירתה כנהגת רכב כבד – כרזת גיוס לא.ט.ס.

במסגרת הצבא הבריטי נשלחה יפה למצרים ושירתה כנהגת רכב כבד. השירות בצבא הבריטי לא הפריע לה להצטרף למחתרת לח"י שמאבקה בשלטון הבריטי בארץ ישראל תאם את השקפותיה. היא ביצעה פעולות שונות עבור המחתרת, ביניהן העברת מזוודות עם רימונים נשק וחומרי תעמולה אותן סחבה ברכבת בין ארץ ישראל ומצרים בדרכה מחופשת מולדת. אבל מה שייזכר לה יותר מכל הוא החלק שלקחה בפעולה המפורסמת והמשמעותית ביותר של לח"י – ההתנקשות בלורד מוין.
ב-1944 התנקשו שני צעירים חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של  הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי המזרח התיכון, הלורד מוין, שהיה בעיני לח"י סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. חכים ובית צורי נתפסו ונדונו למוות. הם הועלו לגרדום בקהיר.
תפקידה של יפה בת ה-19 היה להיות "בת הזוג" של אליהו חכים ו"לטייל" עמו כדי לבצע תצפיות לתכנון הפעולה ואף להעביר לבחורים דרכונים מזויפים. לאחר ההתנקשות באו חוקרי הבולשת לחפש את יפה בבסיס. היא היתה אז חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים עם חום גבוה. חברתה לפלוגה, נהגת אמבולנס, שהבינה מיד במה מדובר, טסה באמבולנס לבית החולים, פקדה על יפה ללבוש מדים, הבריחה אותה למחנה, עזרה לה לשרוף את כל החומרים המפלילים והחזירה אותה למיטת בית החולים כאילו לא יצאה ממנה מעולם. יפה, מתוך דמדומי החום, לא ידעה כלל מי הבחורה שהצילה אותה מעונש כבד. רק אחרי שנים התגלתה זהותה. זו היתה סוניה פרס.

          ההתנקשות בלורד מוין – הסיפור מוצג במוזיאון לח"י.

עם קום המדינה התגייסה יפה לחטיבה 8, חטיבת השריון של צה"ל והשתתפה, בין השאר, בכיבוש שדה התעופה לוד בתפקידה כנהגת אמבולנס. היא זכתה להעביר את שארית חייה במדינה היהודית עליה חלמה כאישה צעירה. עד כמה שמחה על זכותה לחיים שכאלה? על כך מעידים דבריה מראיון בו נזכרה בשירותה בצבא הבריטי: "אני זוכרת שהקצינה הבריטית לימדה אותנו את ההמנון הבריטי, וזה הקפיץ אותי: מה לי ולהמנון הבריטי כשאני רוצה מדינה יהודית? מאז, כששרו את ההמנון במסדרים הייתי מניעה את השפתיים אבל בלב שלי הייתי שרה את התקווה".

 יפה תבואה – יהי זכרה ברוך.

יום חמישי, 29 באוגוסט 2019

ביקור מעניין במוזיאון לח"י - לוחם לח"י בן ציון משה





                                                                  בן ציון משה ונכדתו במוזיאון לח"י
בשבוע האחרון זכינו לביקור מעניין ומרגש !

 בן ציון  משה, המכונה במחתרת 'זמיר', לוחם לח"י הגיע לסיור במוזיאון כדי לספר  לנכדתו על עברו במחתרת. הוא נוהג לעשות זאת עם כל אחת ואחד מנכדיו.
משה סיפר שהצטרף ללח"י בגיל 15,וצורף למחלקת הגיוס ולאחר מכן למחלקה ו', שם הוטלו עליו שליחויות שונות, לעיתים קשות ביותר. לאחר החלטת החלוקה, הועבר לתפקידי לחימה והשתתף גם בפעולת החרמת הכסף בבנק ברקליס ברחוב אלנבי.
בן־ציון בן יעקב וחנה נולד ב־9 בינואר 1930 בעדן שבתימן. עלה ארצה בהיותו בן שלוש, יחד עם הוריו ושלושה מאחיו, דרך תעלת סואץ. הם התיישבו בכרם התימנים בתל־אביב בבית ערבי, שבעליו התייחס אליהם יפה. למד בבית־הספר תלמוד תורה לתימנים ברחוב קלישר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר עקב מחלת אביו, וכבר בגיל 11 נאלץ לצאת לעבודה, ללא ידיעת אמו, כדי לסייע לה בפרנסת המשפחה.
בתחילת 1945 היה לחבר בית"ר וכעבור מספר חדשים הצטרף לתא־נוער של לח"י
עם הגיוס לצה"ל, הוצב לחטיבה 8 ושובץ בפלוגה ג' של גדוד .82 השתתף בכל הקרבות של אותה פלוגה: ביהודיה, כפר ענא, שדה־התעופה לוד, דיר טריף, בית נבאללה, קולה, מזרעה, וילהלמה, איזור פלוג'ה ובאר־שבע
בקרב על כיבוש עיראק־סואידן, ב־9 בנובמבר 1948, היה בזחל"ם הנהוג בידי גאנה סימן־טוב, גיבור ישראל. הזחלם נפגע וחמישה מלוחמיו, אף הם חברי לח"י, נהרגו, בעוד שניים נפצעו קשה ונותרו קטועי רגל. בן־ציון, שנפצע גם הוא, היה היחיד שנשאר שלם בגופו. שוחרר מצה"ל ב־1949 ושרת במילואים עד 1985.
מקצועו האזרחי: רצף בניין עד צאתו לגימלאות, בגיל 65.
ב־1958 נשא בן־ציון לאשה את אסתר חראץ והם מתגוררים בירושלים. להם שלוש בנות ונכדים.