יום שלישי, 17 ביולי 2018

כיצד נוצר סמל לח"י


מבקרים רבים שואלים אותנו כיצד נוצר סמל לחי"י. בתקופת פעילות המחתרת לא היה קיים סמל מוסכם, אולם מאוחר יותר אימצו חברי העמותה את היד המקופלת לשבועה, כסמלם.
מתוך לקסיקון  לח"י:
הסמל של לח"י נראה כך: כף יד ימין, בצבע נחושת, המופנית כלפי חוץ. שתי אצבעות – המורה והאמה- זקופות, ושלוש האצבעות האחרות קמוצות. היד מונחת על בסיס שכתוב עליו לח"י.
בסמל השתמשו לראשונה בסניף ירושלים,  בתש"ח. לאחר הקמת המדינה הוא התקבל כסמל רשמי של יוצאי לח"י. את הסמל עיצב קריאל גרדוש (דוש).
כשחיפשנו הסבר יותר מקיף מצאנו את עדותו של אליעזר בן עמי, מ- כ"ה באדר א', 25/2/2014:
  1. רעיון הסמל נולד בחטיבה הלוחמת של לח"י בירושלים בפיקודו של זטלר יהושע, במחצית הראשונה של שנת 1948, עוד בטרם הוכרזה המדינה על ידי דוד בן גוריון. היות וירושלים לפי תכנית החלוקה בהיותה מחוץ לשטח המוצע ליהודים, החליטו זטלר וחבריו שצריך למצוא סמל שייצג את ייחודה של ירושלים ומחויבותנו אליה בתוספת הכתובת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". את הכתובת רשמו אותה מתחת לסמל שבועת הצדעה ביד ימין קפוצה למחצה ושתי אצבעות המורה והאמה מורמות כלפי מעלה.
2. בחודש מרץ 1948, כחודש לאחר ששוחררתי מהכלא בתום מאסרי ב-9/2/1948, זומנתי לפגישה של אנשי לח"י, שהתקיימה במשרדו של גוטליב דוד 'עמיחי' ברמת גן. 'עמיחי' היה מפקד הפעולות בירושלים והיה סגנו של זטלר, וירד לשפלה לארגן את הסיוע לירושלים. במהלך הפגישה פנה אלי 'עמיחי' ואמר לי: לייזר! אולי תצייר לנו את הסמל שלנו בירושלים? שאלתיו: מה זה בדיוק? ואז הוא מדגים לי את ההצדעה ביד ימין, עם שתי האצבעות המורמות ומוסיף שלמטה בקשת או בקו ישר המילים " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בו במקום ציירתי את היד המצדיעה והוספתי בקשת את הכתוב מלמטה, כמתואר להלן.
3. באוגוסט 1949, כשעבדתי בתור מנהל עבודה בנחל הפוקרה ליד מעלה עקרבים, בדרך הישנה לאילת, פנה אלי 'דני הזקן', שהיה מפקד המחנה של קטע זה של הדרך שסללנו לאילת בפיקוד דרום תחת האחריות של חיל ההנדסה, ואמר לי: ליזר: צייר לנו את הסמל מירושלים". נעניתי לבקשתו ובמשך יומיים ציירתי את הסמל הנ"ל על קיר תומך של הסיבוב השלישי מלמעלה במעלה העקרבים. גודלו היה כ-5 מטרים גובה וכ-8 מטרים רוחב.

4. כעבור שנים בעמותה נודע לי, בעת שעדינה הייתה האחראית על העבודה, והציעה לבחור את הסמל כסמל של לח"י עבור דגל לעמותה לארועים והופעות, ש'דוש', גרדוש קריאל צייר אף הוא את הסמל לאחר שנאסר עם חברי לח"י שנאסרו (אחרי חיסול הרוזן ברנדוט ב- 17 בספטמבר 1948) בבית המעצר ביפו ליד השעון.



                                                             סמל לח"י מצויר במעלה עקרבים

יום חמישי, 5 ביולי 2018

72 שנים להתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה – ראיון עם חנה ערמוני




חנה ערמוני כחברת לח"י

בחודש האחרון ציינו 72 שנה, לפעולה קרבית נועזת ורבת משתתפים, שחייבה לוגיסטיקה מורכבת ואבטחת נסיגה לכוח של 44 לוחמים, באזור זרוע בסיסי צבא בריטי. ההתקפה של חברי לח"י על בתי המלאכה של הרכבת הייתה פעולה שהתקיימה במסגרת 'תנועת המרי העברי'. במסגרת פעולה זו פוצצו לוחמי לח"י את בתי המלאכה בהם היה מנוף מיוחד שאפשר את הרמת הקטרים וטיפול בהם.

לציון אירוע ראיינתי את הלוחמת חנה ערמוני – 'שרה', שהשתתפה בהתקפה זו.
ש': מה רציתם להשיג בפעולה זו, שהייתה כרוכה בסיכון רב?
בפעולה זו מאוד שמחנו על שיתוף הפעולה עם הגנה ואצ"ל. תכנית זו הייתה קשה, חיפה הייתה העיר מסוכנת עבור חברי לח"י כיוון שהעיר הייתה אדומה (תומכי הגנה) והמוסדות הפורמליים של ההסתדרות היו מאוד חזקים ורדפו אותנו. בחיפה היה גם נמל גדול, שדה תעופה, בתי זיקוק ומחנות צבאיים. אנו רצינו לפגוע בכל מה שהביא לבריטים תועלת והיה כדאי מבחינתם. תחבורה הייתה משהו מאוד אקוטי. זו הייתה הדרך הבטוחה שחיברה אותם לאזורי שליטה אחרים במצרים, בסוריה, עיראק שם הייתה להם השפעה גדולה. אנו רצינו לשבור את הביטחון הזה במעברים לארצות שמסביב.
ש': איך התכוננתם לפעולה זו ומדוע לבצע פעולה מסוכנת כל כך?
בבתי המלאכה עבדו אנשים שלנו שהעבירו לנו מודיעין שהיה חשוב לנו, לדעת את נקודות התורפה, איזה חלק שמור ואיך הכי כדאי להגיע ומתי.

לצערי הרב, לאחר הצלחת התכנית ופיצוץ המתקנים, בנסיגה נתקלו הלוחמים במארב בריטי.
מרבית הקורבנות היו בזמן המילוט. המונית שהייתה אמורה להתריע מפני הבריטים ולנסוע לפני המשאית לא הגיעה. גם אם היו עושים הכל כפי שתוכנן, זו הייתה פעולה מאוד מסוכנת. לקחנו בחשבון את כל הסיכונים וגם מיקשנו את הדרכים למחנות הצבא ובתי המלאכה.
ש': מה היה תפקידך בכוח?
זו הייתה הפעולה הכי גדולה בה השתתפתי. אני הייתי מוקשנית במשטרת קריית אתא. ברגע ששמענו את הפיצוצים, הטמנו את המוקשים, עם פנסים ולוחיות שכתוב עליהם "זהירות מוקשים" בקטע שבין משטרת קריית אתא לכביש הראשי, כדי לעכבם ולטרפד את הגעתם לאזור. אני לא הגעתי לבתי המלאכה, בעלי "אלימלך", חיים היה בין החוליות הראשונות והיה אחראי על איסוף והעלאת כל הלוחמים למשאית באזור שסבב את בתי המלאכה.
ש': איך מרגישים לפני שיוצאים לפעולה כזו?
יש התרגשות גדולה ותחושה שאנחנו נעשה את זה. משאית המילוט הייתה אמורה לאסוף גם אותנו, אך כששמענו את היריות הבנו שיש הסתבכות והלכנו ברגל לקיבוץ אושה. לאחר מתח רב, בו לא ידעתי מה עלה בגורלו של בעלי, לאחר יומיים בקיבוץ אושה נודע לנו על 11 ההרוגים!
 
חיים, בעלי נתפס, גם בעלי השני, משה ערמוני היה בקבוצה ונתפס, הם הועברו  לבית הכלא בעכו. אחרי כמה זמן הרגשתי לא טוב והבנתי שאני בהריון, ובחגים הייתי מגיעה לבקר אותו עם תעודת זהות בדויה בשם של אחותו. דנו את כל 18 הלוחמים  שנתפסו בפעולה למוות, לאחר כמה חודשים חננו אותם למאסר עולם.


https://www.youtube.com/watch?v=JJ_a_jaW1hg

                                                                   ראיינה: יעל הלוי

פרידה מיפה תבואה