Follow by Email

יום שני, 9 בנובמבר 2015

השפעה והשראה – ברית הבריונים

אחת ההשפעות העיקריות על האידיאולוגיה של לח"י הייתה משנתה של תנועת "ברית הבריונים" שפעלה בארץ בשנים 1930 - 1933. הייתה זו קבוצת צעירים רוויזיוניסטים שהתנגדה לשלטון הבריטי בארץ ישראל. היא מנתה כמה עשרות חברים ובראשה עמדו שלושה אישים שכונו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, ד"ר יהושע ייבין והמשורר אורי צבי גרינברג. שמה ניתן לה ב-1931 על שם הבריונים מגני הבירה בימי הבית השני ונלקח משירו של יעקב כהן "בריונים".

                                                       ה"שלישייה"

לאחר אזלת היד שהפגינו הבריטים בהגנה על יהודים במאורעות תרפ"ט, טענו ראשי התנועה כי הבריטים לא יכולים ולא רוצים לדאוג לביטחונו של היישוב היהודי וכי יש לגרשם ולכונן שלטון יהודי בארץ, אפילו בכוח הזרוע. שאיפתם הייתה להקים תנועה מחתרתית שתשיג נשק ותפתח במלחמה כנגד האנגלים.
רבים לא הסכימו עם רעיון זה, לא ביישוב ואף לא בתוך התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, שתמך בהידברות ושיתוף פעולה עם הבריטים לא ראה בעין יפה את פעילות הקבוצה ואף על פי כן חבריה החלו לפעול. הם ארגנו הפגנות נגד בכירים בריטיים ונגד המדיניות הבריטית וקראו לסילוקה של בריטניה מארץ ישראל, אולם פעילות זו לא נמשכה זמן רב.
בעקבות רצח חיים ארלוזרוב נעצרו אב"א אחימאיר וכמה מחבריו בחשד לביצוע הרצח. הנאשמים הועמדו לדין ובסופו של דבר זוכו, אבל התנועה התפרקה ונעלמה מהזירה הפוליטית.

מאבקם של חברי ברית הבריונים אמנם לא התגבש לכדי מעשים משמעותיים אבל הרעיון לפעולה אקטיבית נגד הבריטים נשאר וזרע את הזרע האידאולוגי שהשפיע על יאיר והוביל להקמת לח"י.

יום שני, 12 באוקטובר 2015

אנשי לחי"י עונים: האם יש מקום להשוואה בין ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בארץ לפני קום המדינה, לבין ארגוני המחתרת הפלשתיניים הפועלים כיום?

מלכה בנטוב: אני רואה הבדל גדול מאוד בין ארגוני המחתרת בארץ לבין ארגוני המחתרת הפלסטינים. אנחנו, הלח"י, מלחמתנו היתה כנגד אלה ששלטו בנו ועושי דברם, אנשי משטרה, בולשת וצבא. עשינו הרבה מאוד כדי שלא לפגוע באזרחים סתם ובוודאי שלא להכות נשים וילדים.
שני חברים יקרים, שני האליהו הקריבו את חייהם במצריים כי לא רצו להציל את חייהם על חשבון חייו של שוטר מצרי חף מפשע וגישה זו היתה פני החינוך שלנו.
לא פעם נמנענו מפעולות חשובות (כמו אחת ההתנקשויות בסרג'נט קולי בחיפה) מכיוון שברגע שהתכוונו לפגוע בו עברה במקום אישה עם תינוק בעגלה. ודוגמאות כאלה יש הרבה.
כמובן, שלא תמיד הצלחנו וגם אזרחים חפים מפשע נפגעו, אבל זו דרכה של מלחמה ותמיד הצטערנו והתנצלנו על התקלה.
ולכן אין אפשרות להשוואה. נכון, גם הם הפלסטינים, רוצים בחופש ובעצמאות ועל זה אין לי ויכוח איתם אך דרכיהם פסולות. אני מקווה שיבוא יום ונוכל לחיות בשלום בשתי מדינות נפרדות, אף כי כיום הדבר הזה נראה כחלום רחוק.

חיים בן ישראל: הדמיון הוא באופן הפעלת הכוח, באופן טכני בלבד, מהותית אין כל דמיון. המחתרת הפלסטינית לא מתחשבת ונלחמת בילדים ונשים. בלח"י נזהרנו. לעתים ביטלנו פעולות בכדי לא לפגוע באזרחים או נשים. הפלשתינים נלחמים נגד אזרחים, נגד טף וזקן, מעשיהם גובלים ברצח בדם קר, לדוגמא במעלות, באוטובוס של ילדים וכיו"ב.

אליעזר בן עמי: השוני הוא עצום בעצם המוסריות של המלחמה והמלחמה עצמה ולדוגמא, המדינה והשטח שמעולם לא היו בשליטת עם וממלכתו פרט למדינת וממלכת ישראל או יהודה ושומרון שקיימו כאן ריבונות, תרבות, חקלאות, וממלכות עצמאיות יהודיות. שטח א"י אכן נכבש ע"י מעצמות כמו מצרים, פרס, אשור, יוון ורומי או עותמנים ואנגלים בסוף, אך לא נשלטו ע"י תושבי הארץ המקומיים. לערבים לדוגמא עשרות מדינות בהן הם שולטים וגרים אך כאן מעולם לא קיימו מדינה עצמאית ואנו שבנו לארצנו ממנה גלינו.
ארגוני המחתרת היהודיים לא רצחו ילדים, נשים ואזרחים סתם בכוונה תחילה, הן בריטים והן אחרים. פרט למעשי תגמול בודדים נגד ערבים כצעד מחאה על הרציחות בדרכים וביישובים, במאורעות 1936-39, בשבירת ההבלגה שהוכרזה ע"י המוסדות.

יעקב בנאי: ההבדל הברור והתהומי באופן הפעולה בינינו לארגוני הטרור הפלשתיני הוא שהם עוסקים בטרור ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים ובילדים. אנו, לעומת זאת, למרות שהיו בארץ כמאה אלף בריטים עם משפחות וילדים ובכל משך 8 שנות המחתרת לא נפגעה אף אישה, אף פקיד ואף ילד אנגלי והם יכולים היו לנסוע בשלווה לבית הספר, לצאת חפשי לקניות ולנהל אורח חיים אזרחי ותקין ללא פחד הטרור.

דוד שומרון: כפי שכבר ציינתי, הארץ הזאת היא של עם ישראל. מאז חרב הבית השני- לא קמה כאן שום מדינה אחרת, ומכל מקום שום מדינה ערבית. הארץ היתה תמיד פרובינציה של אימפריה זו או אחרת.
המוסלמים, או אם תרצו, הערבים, באו הנה לעבוד אצל היהודים או אצל האנגלים, השתקעו, נשאו נשים, בנו חושות והפכו לתושבים. אבל אין להם שום זכויות על הארץ ובתוך הארץ. אלה הטוענים שחלקת אדמה זו היא של אבותיהם , משקרים. הם אף פעם לא קנו את האדמה עליה הם יושבים.
 המחתרות נלחמו נגד הבריטים שישבו כאן ככובש זר שהגיע הנה ממרחק של חמשת אלפים קילומטרים, בתוקף מנדט להקים בית לאומי יהודי. הם מעלו בתפקידם, עשו את ההפך מהמוטל עליהם, תמכו בערבים, הפלו את היהודים לרעה, סכסכו ומה לא. הם לא פיתחו את הארץ, לא בנו, לא הקימו מפעלים תעשייתיים, לא עשו חקלאות... ולבסוף עלו על אוניות וחזרו הביתה לאנגליה לשמחת משפחותיהם.
לעומת זאת- הפלשתינים נלחמים נגד מיליוני ישראלים היושבים על אדמתם, עליה הקימו ערים, כפרים, תעשיה וחקלאות ופיתחו ערכי תרבות נכבדים ויצרו בסיס כלכלי עליו מתקיימים הפלשתינים. הפלשתינים לא הקימו כאן שום דבר. לא תעשייה ולא תרבות כלשהי. הפלשתינים שואפים 'לחסל את הישות הציונית' משמע לסלק אותנו מכאן. זו שאיפה אבסורדית: בימנו לא מסלקים חמישה וחצי מליון אנשים.
 המחתרות היהודיות לא עסקו בטרור כמשמעו. הם היו לוחמי גרילה, פרטיזנים, הם פגעו בחיילי הכובש ובשוטריו, בבסיסיו במחנותיו ובמפקדותיו (ולפעמים בנציגיו).
 הפלשתינים עוסקים בטרור נטו ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים וילדים. מטרתם המוצהרת בעל פה ובכתב היא לסלק אותנו מכאן, עד כמה שזה נשמע מגוחך. אי לכך אין כל השוואה בין המחתרות היהודיות לבין הפלשתיניות.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

ברכת שנה טובה מכלא עכו



"שנה טובה, שנת אחוד, שחרור וגאולה. נצח ישראל לא ישקר" אלה היו האיחולים שהתנוססו על גבי כרטיס שנה טובה שנשלח ל'יאיר' מכלא עכו בשנת 1940. המברכים הם חלק מחניכי קורס ה-38 - קורס הסגנים הגדול ביותר שהתקיים באצ"ל עד אותה עת. שלושים ושמונה חברי האצ"ל שיצאו לקורס במשמר הירדן, בראשותו של שלמה פוזנר. נתפסו על ידי הבריטים עקב קולות הפיצוץ שנשמעו בשעת האימונים.
המשתתפים נעצרו ע"י המשטרה הבריטית ב-17 בנובמבר 1939. הם הועמדו למשפט ונאשמו בהחזקת נשק וחומר נפץ. על כולם נגזרו עונשי מאסר בין שנתיים עד עשר שנים. ארבע הבנות שהשתתפו בקורס הועברו לכלא בית לחם והבנים ריצו את מאסרם בכלא עכו,
אף על פי שקורס הסגנים לא צלח, רוחם של החניכים נותרה איתנה, זאת ניתן ללמוד לא רק מהאיחולים לשנה החדשה אלא גם משיר שכתב אחד מהם לאחר מתן פסק הדין:

ממחוז תל-אביב הגלילה נשלחנו
בני-און לארגון הצבאי-הלאומי.
סגנים, מפקדים נהיה עוד אנחנו,
נדריך במולדת גדודי לוחמים.

מבוקר עד ערב למדנו בלי הרף
הלכות מלחמה ותורת האלמות.
בתום התרגול בין מרום וכנרת
נשלחנו לעכו לקורס השתלמות.

ממשמר – צפתה, מצפת המבצרה,
בלב – החרות ובפה המנונה.
קמוץ האגרוף, "אין דבר!" עוד נסערה,
נכונו לכל השלושים ושמונה.

חומות המבצר סריגים ובריח
רק חשלו רצוננו ללחום ולכבוש.
יורשי סיקריקים ממחתרת נגיח
בדם ובאש המולדת ירוש.

נגמר המשפט. כבר אושר פסק דיננו.
צאינה לחופש ארבע סגניות!
עלינה, הצלחנה! בשאת ברכתנו
ברכת אחיכן מבינות לחומות.

ואנו בשבע שנות מאסרינו
נקשה לבותינו שמור ונחלום
יום דרור בו כולנו נלחום בצרנו
הצבא הארגון לשחרור הלאום.
שנה טובה, שנת שלום ואחדות!
צוות מוזיאון לח"י

יום שני, 17 באוגוסט 2015

אנשי לח"י עונים: בראייה לאחור, מה היו המשגים הגדולים בפעילות לח"י?

מלכה בנטוב: בראיה לאחור, המשגה הגדול ביותר של לח"י בעיני היה צעד שאין לו כפרה והוא הניסיון, ניסיון הנפל, להתקשר עם גרמניה. אני בושה ונכלמת שהיינו מוכנים לנהל משא ומתן עם הגרמנים שכבר אז פרצופם היה ידוע – פרצופו של השלטון הנאצי.
משגה נוסף לדעתי, היתה ההתנקשות בברנדוט, ועד כמה שידוע לי רבים בלח"י, וביניהם גם מחברי המרכז, הצטערו על המעשה הזה שנעשה כנראה ביוזמתו העצמאית של הסניף הירושלמי. אני מצטערת גם על "חיסולו" של החבר היקר שמואל, הכרתי אותו אישית ואני חושבת שזו היתה טעות קשה אבל טעויות כאלה קרו לא רק אצלנו.

חיים בן ישראל: אנו בזמנו לא ראינו משגים מתוך להט הנעורים והעשייה הרבה, אבל במבט לאחור כל ההתלחשויות כביכול על גישושים לכריתת ברית עם מוסוליני בן בריתו של היטלר נראים היום חמורים בעיני.

אליעזר בן עמי: משגים גדולים לא היו, אך מפאת מחסור בכספים, ורדיפות עד צוואר של היישוב המוסת נגד הלח"י, קרו תקלות שאפשר היה אולי למנען. חומר ההסברה בשלבים הראשונים גרם להעצמת האיבה וההסתה נגד לח"י, שפעלה בעיקר להישרדות מול נחשול האימה והרדיפות. חוסר הכספים הביא לליקויים באמצעי המסתור וחוסר מקומות מחבוא לאנשינו המבוקשים.

צבי פרנק: הרעיון האסטרטגי בניסיון, שלא בא לידי מימוש, ליצור קשר עם גרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה – היה משגה חמור מבחינת הערכת עמדתו של השלטון הנאצי, ובדיעבד גם גרם להטלת רבב בדמותו של יאיר.

יעקב בנאי: יש להצטער שכל שלשת הארגונים נאלצו להוציא להורג יהודים מסוימים שנחשדו בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב. מתוך רשימות שפורסמו מתברר כי הוצאו להורג ע"י אצ"ל 10 אנשים, ע"י ההגנה 10 אנשים, ע"י הלח"י 18 אנשים ועוד 10 אנשים ע"י גוף לא מזוהה.

דוד שומרון: מבחינת המלחמה בבריטים היינו עקביים ופעלנו לפי יכולתנו בכל תקופה ותקופה. בתחום זה אינני רואה משגים. בשטח. במשך השנים חיסלנו כמה מלשינים ומשתפי פעולה. גם האצ"ל וההגנה עשו זאת לא פחות מאיתנו (למרות שלהגנה היו אמצעי מעצר). אינני רואה כמשגים את חיסולם של אנשים כמו ישראל פריצקר או דוידסקו שהיו בוגדים ששיתפו פעולה עם האויב. אבל אני חושב כמשגים את חיסוליהם של אנשים כמו ויצנצ'יק, אליהו גלעדי, יהודה לוי וחיה זיידנברג. אני רק יודע שלא היתה לנו כל ברירה אחרת כי לא היו לנו אמצעים להחזיק אנשים במעצר ובודאי שלא היה עולה על דעתנו להסגירם לבריטים.

יום חמישי, 9 ביולי 2015

מפגש מפתיע במוזיאון לח"י

 השבוע נכנס למוזיאון גמלאי מזוקן, כובע קש לראשו ועל פניו ארשת נבוכה. "הו לא, אני לא רוצה לבקר במוזיאון" ענה לשאלתי במבטא אנגלי כבד "אני רוצה רק... לדעת שהייתי כאן". למראה מבטי התוהה גברה מבוכתו ולבסוף קרב אלי ולחש "מכירה את יזרניצקי?"
"ודאי," יזרניצקי היה שם המשפחה הקודם של יצחק שמיר.
"זוכרת את המעצר שלו ב-46?"
שמיר אכן נעצר ב46, במהלך העוצר הגדול שהוטל על תל אביב ע"י השלטון הבריטי לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים. כך תיאר שמיר את מעצרו:
"תל אביב נחתמה בצורה כמעט הרמטית. אין יוצא ואין בא. כל בלש בארץ-ישראל גויס לעבודה. כל פינה הוארה בזרקורים. כל מחסן נפרץ. ונסרק ביסודיות. בעת שאנשי הבולשת הגיעו לבית מגוריי וציוו עלי לצאת החוצה הייתי משוכנע עדיין שאצליח להוליך אותם שולל. כמנהגי הייתי לבוש בתחפושת החסכונית והיעילה מאוד של אברך חרדי מבני ברק- עטור זקן ופאות ומצונף במעיל שחור ארוך. בעת שעמדתי בפתח הדלת, הושיטה לי שולמית בשקט את יאיר. אספתי אותו בזרועותיי וצעדתי החוצה. עמדנו שם, רב צעיר עם תינוקו, נבוכים במקצת, מוקנטים מחמת הרעש, האורות וההוראות הבוטות באנגלית. מצמצתי קלות בעיני כמי שאינו מבין מכל וכל מה מתרחש סביבו, אבל שוטר בריטי אחד, סרג'נט ט.ג. מרטין, נעץ בי מבט נוקב. הוא בהה בגבותיי העבותות, התרכז במחשבותיו לשנייה או שתיים, זכר אותי, מיקם אותי, זיהה אותי".   
"ובכן" אמר האנגלי "למעשה, מי שזיהה את ירזניצקי לפי הגבות כשהיה מחופש לרב, הייתי אני. שמי ג'ון פינסלי. שירתי במשטרה הבריטית בפלסטינה בין השנים 45 ו-48. ט.ג. מרטין היה הסרג'נט שלי".
את הדברים האלה שמעו גם חברי לח"י שמיהרו להקיף את פינסלי ולאמת את האינפורמציה. פינסלי, מתברר, לא רק זיהה את שמיר אלא גם את כל לוחמי לח"י שנתפסו בפעולה בבתי המלאכה בחיפה. "לקחתי מהם טביעות אצבעות" סיפר "אני זוכר את ניסים גרשון ואת אפלבוים".
"אתה יודע" אמרה לו אוריאלה, בתה של הלוחמת חנה ערמוני "אפלבוים היה אבא שלי".
הסיטואציה המבלבלת הזו הפכה עד מהרה לשיחה ידידותית בין פינסלי וחברי לח"י שהסבירו שמאבקם בבריטים הסתיים עם סיום המנדט. "הבעיה שלנו לא היתה עם החיילים הפשוטים אלא עם הממשלה שלכם" אמר חבר לח"י משה בן יהודה והעניק לפינסלי ספר למזכרת "כדי שתראו את הדברים מהעיניים שלנו". פינסלי אמנם נמנע מלראות את המוזיאון אבל נפרד מחברי לח"י בלחיצת יד וברוח טובה.  

מצ"ב קישור לסרטון:
https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/1531874223730417?fref=ts&ref=br_tf

זיהה את שמיר לפי הגבות - ג'ון פינסלי


לקח טביעות אצבעות מאבא - פינסלי ואוריאלה (משמאל)

פינסלי ואנשי לח"י

יום שלישי, 9 ביוני 2015

אנשי לח"י עונים:מה הם הדברים העיקריים שראוי למחנכים ללמוד וללמד ממורשת המחתרות? האם יש דברים שמוטב לשכוח?

חיים בן ישראל: אחת מאושיות המדינה היא החינוך של הדורות הבאים. יש להנציח ולספר על הגבורות והתפילות של המעטים נגד הרבים. של קומץ אנשים הנלחמים באימפריה אדירה, ללא משאבים וללא כוח אדם, אלא באידאה ובאמונה. אסור שהנוער יחשוב שרק החלטת האו"ם היא שהביאה או שגרמה להקמת מדינת ישראל.

אליעזר בן עמי: ראוי למחנכים שילמדו את רוח ההקרבה, האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקריב ולתת למען העם והמולדת ללא שיוך וללא קטנוניות, אנוכיות, פלגנות, ושנאת אחים. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות ושנאת האחים שהיתה בכל שטחי החיים.

צבי פרנק: המכנה המשותף של כל הלוחמים בארגון ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י היה המאמץ האישי למימוש עצמי לטובת "אידיאל" - מטרה שמחוץ לתועלת האישית המיידית.
הנכונות להיחלץ לשירות הכלל, העם והמדינה על חשבון טובות הנאה פרטיות או לפחות שילוב עמן- הינו האידיאל החינוכי להגשמה עצמית בתקופתנו.

יעקב בנאי: האמונה, הנאמנות לרעיון והנכונות להקרבה עילאית למען העם והמולדת. חלק נפל בקרב, חלק עלה לגרדום, חלק הפכו לנכים, אך יש גם חלק שבמקרה נשאר בחיים. לכל  חברי המחתרות – על אמונתם, על מסירותם ועל הקרבתם- כבוד והוקרה. לעולי הגרדום – תהילת נצח. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות, החטיפות, ההסגרות ושנאת האחים המיותרת והמזיקה.

דוד שומרון: הרצון העז לחרות ישראל בארצו. הנאמנות לרעיון והנכונות לוותר על חיי נוחות, משפחה, ופרנסה, למען הרעיון. כמו כן להט האמונה, הנחישות וההקרבה.
מוטב לשכוח את  תקופת ההלשנות, החטיפות וההסגרות, הן מצד האצ"ל לאחר הפילוג והן מצד ההגנה בזמן הסזון (הקטן והגדול) ושיתוף הפעולה של בן גוריון וגולדה עם הבולשת הבריטית אחרי תנועת המרי. רצוי לשכוח או לפחות לא לדוש בזה יותר מדי, כדי לא ללבות שנאה. 

(לקוח מתוך ראיון שנעשה ב2006)

יום ראשון, 12 באפריל 2015

החזון שלא מומש - תכנית ה- 40.000

החל משנת 1934 שהה 'יאיר' כשליח מפקדת האצ"ל בפולין. לשליחות זו יצא כשהוא נושא עמו רעיון: הקמת סניפי נוער של אצ"ל בכל ארצות אירופה שיש בהן ריכוזי יהודים. יאיר תכנן כי בסניפים אלה תתורגל פעילות מחתרתית והחברים יקבלו הדרכה בשימוש בנשק לסוגיו. על פי חזונו יתלכדו התאים במשך הזמן לפלוגות ולגדודים עד שבבוא היום, כשיוכשרו התנאים לכך, יצאו ארבעים אלף צעירים, מאומנים ומצוידים  בכלי נשק, אל נמלי אירופה השונים, ירדו באוניות ויפליגו לארץ ישראל, שם יניף הארגון את נס המרד נגד הבריטים וייפתח בקרב עם הכובשים.
ואכן, בשנת 1938 החל הרעיון לקרום עור וגידים. יאיר פעל לקשירת קשרים עם ממשלת פולין לקראת השגת תמיכה בתכנית- הכשרה אימון וציוד כוח צבאי יהודי- והצליח.
על פי הסכם שנחתם עם הממשלה נערכו קורסים צבאיים בפולין ובליטא בהדרכתם של קציני הצבא הפולני. כ-200 לוחמי אצ"ל אומנו ולמדו שימוש מעשי בנשק, שיטות לחימה, לוחמת גרילה, הכנת חומרי נפץ ועוד. כמו כן, נרכשו כמויות גדולות של רובים, מקלעים ורימונים. 
אולם תכנית ה-40,000 נקטעה זמן קצר לאחר שהחלה. ארבעה קורסים בלבד התקיימו ולאחריהם שם פרוץ מלחמת העולם השנייה קץ לחזון. באשר לנשק שהיה מוכן למשלוח במחסן בוורשה- רק חלק קטן ממנו נשלח ארצה. כמויות גדולות של נשק שנשארו במחסנים סייעו שנים אחר כך, בידי מגיני ורשה במלחמתם כנגד הכובש הנאצי.
             קורס אימון בנשק

ספר הדרכה לשימוש בנשק. המחבר -ד.ראש (דוד רזיאל אברהם שטרן).



יום רביעי, 11 במרץ 2015

אנשי לח"י עונים: מי הם גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י?

חיים בן ישראל: לדעתי גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם גיבורי התנ"ך, ז'בוטינסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, מתתיהו החשמונאי וכו'. קיימת שכחה ההולכת וגוברת בעקבות רצונם של חלק מהאוכלוסייה להתמזג לתרבויות אחרות והרצון להיות ככל העמים. גיבורי התרבות שהזכרתי לעיל אינם נלמדים אפילו כיום בבתי הספר ועל כן ישנה שכחה ההולכת וגוברת.

אליעזר בן עמי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם: המשורר אורי צבי גרינברג, פרופ' ישראל אלד וכמובן "יאיר" – אברהם שטרן. תרומה ניכרת תרמו גם נתן פרידמן (ילין-מור) ויצחק שמיר.  

צבי פרנק: מחשבת לח"י על מכלול נושאיה האידיאולוגיים, המדיניים/פוליטיים, האסטרטגים והטקטיים היא יצירה קולקטיבית המכונסת כיום בכתבי לח"י שנרקחה במחתרת. גיבוריה המרכזיים בעיקר ידועים כמו: ד"ר ישראל אלדד, נתן ילין מור ויצחק שמיר וחלקם הם לוחמים אלמונים. העובדה שהיצירה התרבותית של לח"י מפורסמת ומכונסת בכתובים העומדים לרשות הרבים בכמות סבירה, משמשים ערובה לתזכורת ולמניעת שכחה או השכחה. כל מי שעוסק ודן בתקופה אינו יכול שלא להזדקק להם או להתעלם מהם.

יעקב בנאי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י היו המשורר אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן (יאיר), יצחק שמיר (מיכאל), נתן ילין-מור (גרא) ופרופ' ישראל אלדד (אלדד).  


דוד שומרון: מתוך החוגים הלאומיים גיבורנו היו ז'בוטינסקי, א.צ.ג., יאיר ואחר כך אלדד וגרא. כמשוררים לאומיים- ביאליק,טשרניחובסקי, אלתרמן. 

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

73 שנים לרצח 'יאיר'

בכ"ה בשבט תש"ב, הגיעו שוטרים בריטיים אל עליית הגג בבית מס' 8 ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין. אברהם "יאיר" שטרן, מייסד ומפקד מחתרת לח"י שהיה מבוקש על ידי הבריטים, נחשף במקום מחבואו ונרצח בו במקום בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.


על הרצח מתוך עדותה של טובה סבוראי: היה זה בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות. מחשבות כואבת. הייתי במטבח מעמידה על הפתילייה בשר צלי לכבוד שבת. יאיר כהרגלו מדי יום ביומו ישב על כסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכתב. חלפו מספר דקות והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו. הוא פנה ישירות לארון. הוא נכנס לארון ואני סגרתי אחריו את הדלת. רק אז ניגשתי לדלת החיצונית ופתחתי אותה. אבוי לי!!!

בפתח עמד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס ואיתו שני בלשים אנגלים. וילקינס ציווה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש. אני התיישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו. אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף, אחרי שהוא בדק על פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.

בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל, אבל... הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין יאיר לבין הבלש. "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי." ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט. הוא הובל לספה שעמדה על יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השנייה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על יד אפו. בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם. הם צהלו ממש למגינת ליבי.

תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. נדחפתי מהמדרגות יחד עם השכנות. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. השוטרים הורו לי להיכנס למכונית ולהתיישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא עיניו לגג. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה, לכיוון דירתנו. 

פתאום פילחו שלוש יריות את האוויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי "שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"


הזמנה
במלאת שבעים ושלוש שנים להירצחו של אברהם שטרן "יאיר" מחולל תנועת לוחמי חירות ישראל (לח"י) יתקיים טקס אזכרה ליד קברו בבית העלמין בנחלת יצחק. כמדי שנה, ביום זה אנו מעלים את זכרם של כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל.

הטקס ייערך ביום ראשון, כ"ו בשבט תשע"ה, 15 בפברואר 2015 בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

  

יום שבת, 24 בינואר 2015

אנשי לח"י עונים: איך ראה לח"י את המחתרות האחרות?

חיים בן ישראל: בלח"י לא היתה צרות עין לגבי המחתרות האחרות, להפך. הדעה היתה שהאחרות אינן פעילות מספיק בהשוואה עם כוח האדם והמשאבים שברשותם.

מלכה בנטוטב: בקשר ליחס למחתרות האחרות, הנצחה ויריבויות ועוד- אין לי רצון או צורך להיכנס לפולמוסים עקרים שפג תוקפם. אבל מה שהייתי מאוד רוצה ואני מקווה שכך אמנם יהיה- שבהיסטוריה ובדברי ימי עמנו תיזכר לח"י לא רק כמחתרת לוחמת אלא גם כתנועה פוליטית, ושמבחינה פוליטית היינו הראשונים שהכנסנו למילון הלאומי שלנו את המושגים כגון: מלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון ואת מושג הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בזה היה ייחודנו ופתחנו בכך הרבה לפני האחרים, ודאי לפני "היישוב המאורגן" שחרת על דגלו את המאבק בגזירות ובחוקים שהטיל השלטון הזר ולא נגד עצם שליטתו של זר בארצנו. לגישה זו היה שותף גם האצ"ל תקופה ארוכה עד שהמלחמה שלנו סחפה גם אותו.

אליעזר בן עמי: הלח"י ראה בחיוב את כל המחתרות האחרות (ההגנה והאצ"ל)  רק כאשר פעלו ולחמו בעד הקמת מדינה עצמאית וחופשית והתנגדו לכובש הזר הבריטי בשטחים שונים של התיישבות, עלייה, התעצמות וקוממיות.

יעקב בנאי: לח"י גילה הבנה לקיום המחתרות האחרות – ההגנה והאצ"ל, וכל אחת בדרכה בסופו של דבר הגשימו את המטרה המשותפת. אולם בארבע השנים הראשונות לקיום לח"י חיינו ופעלנו בבדידות ובחוסר הכרה והבנה מצד האחרים. היו גם הלשנות והסגרות. תמונות התנוססו על לוחות המודעות ובעיתונים עם פרס כספי עם ראשי לוחמנו. היינו בני נוער מבתים טובים, חדורי אמונה. כבר אז ויתרנו על הכל והתמסרנו כל כולנו אך ורק למלחמת השחרור נגד השלטון הזר. הסתובבנו ברחובות רעבים, נרדפים, מושמצים ומוסגרים. לא היו מקומות מסתור, לא היה כסף ונשק. רק דבר אחד לא מש מליבנו וזו האמונה.

דוד שומרון: כללית היתה 'קנאת סופרים' אבל תמיד שמחנו שהם פעלו, אצ"ל או ההגנה, כולל ההעפלה. אם להיכנס קצת לפרטים, אז על האצ"ל רגזנו כארבע שנים. וכאשר בגין הכריז על המרד, רגזנו על 'צמחוניותם'. לגבי ההגנה, הרגשות היו שונים. ידענו שהם סרים למרות ההנהגה (השמאל: מפא"י וההסתדרות). היו לנו איתם מגעים וויכוח מתמיד. ידענו שייעודם העיקרי יהיה בהתמודדות מול הערבים, משימה שלא האצ"ל ולא אנחנו לא היינו מסוגלים 'להרים' אותה בבוא העת.