שני אליהו

בצהרי השישי לנובמבר 1944, ארבו שני צעירים, חברי לח"י מארץ ישראל, לשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. הלורד חזר אותה שעה ממשרדו לביתו שבקהיר והשניים חיכו, מתוחים, סמוך לביתו. אחד מהם, אליהו חכים, עמד לירות בלורד ולהרגו. על השני, אליהו בית צורי הוטל לבצע פעולת חיפוי. מדוע ביקשו שני הבחורים, "שני אליהו" בפי חברי המחתרת, להתנקש בחייו של הלורד מוין? מכיוון שהלורד מוין היה הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי במזה"ת. הוא היה סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. לורד מוין, אנטי ציוני מובהק. טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים; הוא גילה יחס עוין במיוחד כלפי המפעל הציוני ובמסגרת תפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. יתרה מזו, הוראותיו והתערבותו הביאו את השלטונות הטורקים לגרש את אניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה כשעליה מעל ל-700 יהודים.

את הפעולה תכנן יצחק שמיר שהקים תא מחתרתי במצרים. התא מנה מספר יהודים ששירתו בצבא הבריטי ואוהדים מתוך תושבי המקום שערכו פעולת הכנה יסודית. באמצעות תצפיות זוהו הלורד מוין ובני לווייתו, זוהו המכוניות בהן השתמש, המשרדים ומקומות המגורים, וכמובן נלמדה שגרת יומו.
ואז עלתה השאלה מי ייבחר לביצוע המשימה? בחורים בעלי להעזה, שיקול דעת, כושר קליעה והתמצאות, ובנוסף היה עליהם להיות דוברי ערבית ובעלי חזות מזרחית על מנת להשתלב בסביבת הפעולה. למשימה נבחרו שניים: אליהו חכים שהתגייס קודם לכן לצבא הבריטי אך עזב כשנוכח בהתנגדותם של הבריטים לסמל ולדגל העברי, ואליהו בית צורי שהצטרף ללח"י לאחר שהיה עד לדיכוי אלים של הפגנת צעירים עבריים על ידי שוטרים בריטים והחליט לקחת חלק בשחרורה של המולדת מעול זרים.
חכים ובית צורי שהו בקהיר שבועות אחדים בכדי להתכונן להתנקשות, וביום המבצע, כשהגיעה מכוניתו של לורד מוין ועצרה בסמוך לביתו, יצאו השניים ממקום מחבואם. אליהו חכים פתח את דלת המכונית, ירה שלוש יריות בלורד והרגו. השניים נמלטו בזריזות מהמקום, רכובים על אופניים, היות ובריחה ברגל לא באה בחשבון ומכונית היתה מחשידה מדי.
הם ניסו להיבלע אל תוך שוק עירוני הומה אדם, אך לרוע מזלם זיהה אותם שוטר מצרי. השוטר ירה לעבר אליהו בית צורי ופגע בחזהו. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים. למרות שהיה להם נשק ביד לא ירו חזרה לעברו של השוטר המצרי.
ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי. הכלל העיקרי שנקטו במשפטם היה מעבר מחזקת נאשמים למאשימים- כלל בו נקטו גם חברי לח"י במשפטים קודמים. לא בקשת סליחה, לא בקשת חנינה- אלא האשמה חמורה של הלורד מוין וחבריו, האשמה נועזת אשר כוונה נגד בריטניה כולה.
המשפט הפך לאירוע תקשורתי גדול ומשך אליו מאות סקרנים שעמדו בתור כדי לזכות ולהיות נוכחים בו. עמידתם הגאה של השניים עוררה הד עצום במצרים ובעולם כולו. הם גוללו לפני השופטים, ובאמצעות התקשורת גם למיליונים ברחבי העולם, את בגידת בריטניה בהתחייבותה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, את סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, ואת רודנות השלטון שלה.

שמונה ימים נמשך המשפט, ובסופו נקרא גזר הדין: מוות בתלייה.
חכים ובית צורי הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) בעודם שרים את "התקווה". לפני מותם כתבו להוריהם את מכתבם האחרון ובו הביעו את אמונתם בצדקת דרכם. כך כתב להוריו אליהו חכים:

"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של "שני אליהו" לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים. בבוא אנשי חברה קדישא להוציא את עצמותיהם מן הארונות גילו לתדהמתם שהגופות נשמרו בשלמותן ורימה לא שלטה בהן, כפי שמיוחס במקור להרוגי מלכות. הם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל והמוני בית ישראל חלקו להם את הכבוד הראוי.

l

תגובות