Follow by Email

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

לזכרה של שולמית שמיר

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שולמית שמיר, אשתו של יצחק שמיר (מיכאל), ממנהיגי לח"י וראש הממשלה השביעי של ישראל.


שולמית נולדה ב-1923 בבולגריה. מילדותה ספגה את ערכי היהדות והכמיהה לארץ ישראל, הצטרפה לתנועת בית"ר וב-1941 החליטה שהגיעה העת לעלות לארץ.
בת 18 בלבד, נטשה את לימודיה בגימנסיה ועלתה בעלייה בלתי לגלית עם קבוצה של חברי בית"ר. לאחר מסע ארוך ומייגע בספינה רעועה, תוך סערות קשות וסכנת טביעה, הגיעה ארצה. הספינה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנה המעפילים בעתלית, כאן נוצר הקשר הראשון בינה ובין אנשי מחתרת לח"י. לאחר שחרורה התקיימה למחייתה בדוחק מעבודות מזדמנות. היא הצטרפה באופן פעיל למחתרת ועד מהרה התמנתה לתפקיד חשוב – המקשרת של חבר מרכז לח"י, יצחק שמיר.
יצחק שמיר מספר: "שולמית היתה המקשרת שלי במחתרת. הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת... היא התאימה בצורה אידיאלית לתפקיד המקשרת, משום שהיתה חדשה בארץ ובלתי מוכרת לשום אדם. למקשרים, מן הראוי להזכיר, נועד מקום מיוחד במערך הארגוני של המחתרת. על שולמית הוטלה האחריות לדעת תמיד את מקום הימצאי, לאסוף את הדואר המיועד לי ולהפיץ את הדואר שיצא ממני. בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה. איש לא חלם על נישואין במחתרת, אך חברינו בירושלים לחצו עלינו ואף מצאו רב מתאים לארגון טקס הנישואין. היה זה הרב אריה לוין, אשר יחד עם שני אנשי לח"י ועוד שבעה גברים שנאספו ברחוב היוו את המניין לחופתנו."
ב- 1946 נעצר יצחק והוגלה למחנה מעצר באפריקה. שולמית המשיכה את פעילותה במחתרת ובשנת 1947 נעצרה אף היא על ידי הבולשת, שבתה רעב במשך 11 יום ורק בהשפעת הרב אריה לוין הפסיקה את שביתתה.

לאחר קום המדינה ליוותה שולמית את בעלה בנאמנות לכל אורך דרכו הביטחונית במוסד, וכן בפוליטיקה, כיו"ר הכנסת, כשר החוץ וכראש ממשלת ישראל. מלבד עיסוקיה הייצוגיים כאשת שר וראש ממשלה, הקדישה את זמנה ומרצה לסייע לאוכלוסייה חלשה ופעלה בנושאים חברתיים וסוציאליים.

שולמית היתה בת 88 במותה, היא השאירה אחריה בן ובת - יאיר וגלעדה - וכן חמישה נכדים ושישה נינים.

קטעים מתוך מכתב של יצחק שמיר לשולמית מגלותו באריתראה:

יקירתי!
מכתבך שמחני מאוד. כתבתי לך לפני כמה חדשים וציפיתי לתשובה. מכתבי ודאי לא הגיע אליך וכך נמשך הניתוק הגמור. שמעתי את אשר קרה לך ולא אכחיש שהדבר פגע בי קשה ואח"כ קראתי מה שקראתי בעיתוני הארץ והדאיג אותי מצב בריאותך. שמחתי לקרוא במכתבך שהנך בריאה, אך האם כתבת את האמת? הייתי רוצה לשאול אתך הרבה שאלות, אך הדבר אפשרי רק בעל-פה ובנסיבות אחרת. הנך שואלת: השכחת? וכי יוכל אדם לשכוח את עצמו ובשרו?
כתבתי לך פעם איך אני רואה את עצמי קשור קשרי בשר ורוח לכל אותם הדברים היקרים מכל יקר המהווים שלמות אחת, גוש אחד שאין להפריד בין חלקיו: אשתי, בני, מולדתי, חברי…לגוש הזה אני נושא את נפשי ממרחקים. בצאתי לדרך לא לא שיערתי שהיא תהיה כה ארוכה. קשה היה לחשוב שכאשר אצליח לצאת מתחום עמלק אמשיך להיות משולל חופש תנועה. אך זה בא וזה כמעט שנה שהנני "משתגע" בסוגר של שממה ושממון, רחוק ונותק ובודד, בודד מאוד עם משא געגועים מכרסמים וטורפים.
מאמין אני שקרוב היום ואחזור הביתה, את תחזרי, הבן יחזור ונקים מחדש את ביתנו בתוך נחשולי המולדת הלוחמת, ומאמין אני שהבית שנקים מחדש יהיה יפה יותר וחם יותר מכשהיה. יודעת את: אף את היקר ביותר והאהוב ביותר לומדים להוקיר יותר ולאהוב יותר בזמן העדרו..בודאי תביני, יקירתי למה מכוונים דברי. ואם לא ברור לך במידה מספקת הרי אסביר לך הסבר היטב בלילות-מולדת יוקדים כשאש ניצתת בגופות ובלבבות, כאשר בקלות נמצא ביטוי לכל רגש וכאשר ההבנה ההדדית שאהובים ואוהבים מגיעה לפסגת ההתמזגות האמיתית, השלמה..
לא ארבה לכתוב ולא אכביד על מעבירי המכתב. אני מקווה שלא יעבור זמן רב וייעלם הצורך לכתוב. בינתיים היי בריאה וחזקה (אחרת אוי לך מזרועותי שעדיין רב כוחן ב"ה) ולהתראות בקרוב, בקרוב!
נשיקות צורבות וארוכות, ארוכות עד כדי נטילת נשימה.
מבעלך האוהב.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה