החולה המדומה

עמנואל הנגבי (אדם)

לפני 75 שנה באלול תש"ג,  15/9/1943 ברח עמנואל הנגבי שטרסברג (אדם)  מבית החולים שבכלא ירושלים.
'אדם', אחד מבין אנשי לח"י, חופרי המנהרה המפורסמת ממחנה המעצר בלטרון, הקדים לברוח לבדו, כדי לעזור לעשרים חבריו לצאת אל החופש. על המנהרה עמלו עמנואל הנגבי וחבריו במשך 9 חודשים. אורך המנהרה היה 76 מטרים, אותה חפרו בדם, יזע ודמעות. לאחר שסיימו את החפירה היו מספר מכשולים טכניים שעיכבו את השחרור. מרכז התנועה החליטה לעכב את הבריחה בחודש נוסף.
עמנואל הנגבי, אחד הלוחמים הכלואים חשש שהמנהרה תקרוס בעונת הגשמים המתקרבת, והחליט להעמיד  פני חולה, כדי להגיע לבית החולים, משם קל יותר לברוח, ולהכין את סידורי קבלת חבריו הבורחים מלטרון. הנגבי הצליח להתחלות באופן כה רציני, שהמחתרת העבירה אליו בעזרת שליח פקודה "ברח אם תוכל". וכך פינו אותו באמבולנס, תחת שמירה כבדה לבית החולים הממשלתי, שנמצא מול כלא ירושלים. שם השכיבו אותו בחדר אסירים ביחד עם עוד 60 אסירים חולים. לפי עדותו של הנגבי " מיד החלו לרקום במוחי תכניות בריחה שונות. לאחר יומיים קיבלתי רשות לרדת מהמיטה... וצעדתי כפוף וכושל לשירותים... גם השומר הבחין בהליכתי... למצב זה שאפתי שהשומרים יאמינו שלא כדאי ללוות חולה מסוכן כמוני לשירותים, כי איני מסוגל לברוח".
בלילה בו השומר נרדם והשני הסתובב, לבש את בגדיו האזרחיים מתחת לפיז'מה והחל צועד בהליכה איטית לעבר דלת השירותים, ומשם יצא לפרוזדור בצעדים בטוחים, וירד לחצר מגרש הרוסים. וכך חבר  לאנשי המחתרת מוכן ומזומן לקבל את פני הבורחים מהמנהרה לחופש ולמלחמה בשלטון הזר במולדת.

חיילים אלמונים- קצת על המנון לח"י

חיילים אלמונים

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,                     

                           
וסביבנו אימה וצלמוות. 
כולנו גויסנו לכל החיים, 
משורה משחרר רק המות. 

בימים אדומים של פרעות ודמים, 
בלילות השחורים של יאוש. 
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, 
ועליו, הגנה וכיבוש. 

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים, 
כדי לשפוך בנכר את דמנו. 
רצוננו: להיות לעולם בני חורין, 
חלומנו: למות בעד ארצנו. 

בימים אדומים... 

ומכל עברים רבבות מכשולים 
שם גורל אכזרי את דרכנו, 
אך אויבים מרגלים ובתי אסורים 
לא יוכלו לעצור בעדנו. 

בימים אדומים... 

אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, 
יקברונו בלילה בלאט; 
במקומנו יבואו אלפי אחרים, 
ללחום ולכבוש עדי עד. 

בימים אדומים... 

בדימעות אימהות שכולות מבנים, 
ובדם תינוקות טהורים - 
כבמלט נדביק הגופות ללבנים, 
ובנין המולדת נקים. 

בימים אדומים...

'חיילים אלמונים' הוא שיר שמילותיו נכתבו בשנת 1932  על ידי אברהם שטרן, יאיר' מייסד ומפקד לח"י, והיה זה אחד מבין שיריו הראשונים. את השיר הלחינו הוא ורעייתו, רוני. הוא נשאר בזיכרון הלאומי כשיר המנון שהותיר עדות למחתרת עמוקה, לתקופה קשה המסומנת על ידי הירצחו של הכותב בשנת 1942. אולם הוא לא נכתב כעדות לאורחות חיי מחתרת. 'חיילים אלמונים נכתב וראה אור בזמן לימודיו באוניברסיטה. השיר הוצג לראשונה במסיבת הסיום של קורס הסגנים השני של האצ"ל,  שהתקיים בבית הספר שפיצר שכונה 'הארמון', והפך להמנונה של תנועת האצ"ל עד שנת 1940, אז פרשה ממנו לח"י  והשיר הפך להמנונה. בשיר באה לידי ביטוי נכונות ההקרבה הבלתי מתפשרת למען האומה. לצורך התחכות אחר מקורות השיר וצורת הכתיבה נעזרתי בפרוש של חוקרת הספרות יאירה גנוסר.
נקודת המוצא לשיר הן מאורעות תרפ"ט (1929) והאמירה המרכזית בשיר מתעדת תובנה פוטוריסטית, התנגשות בין אנשים צעירים לבין גורל. בהיות 'יאיר' סטודנט הוא השתתף בשורות ה'הגנה'. ניתן למצוא קשרים בין הכתוב בשיר לבין התבטאויות של 'יאיר' על חוויותיו בלילות שמירה באותה תקופה. 'הלילות השחורים של יאוש' מוזכרים במכתב ברוסית לרוני משמירה בגליל התחתון.
בימי מאורעות תרפ"ט כתב אורי צבי גרינברג את השיר "הלילה יורים בשעריך, עיר קדושה' שם כתוב " ...ושמם חלוצים...חיילים אלמונים שכאלה"  כנראה משם אימץ אברהם שטרן את  הניב "חיילים אלמונים". השימוש במילה פרעות קושר לפרעות קישינוב, המבטאות חזרה על אימת הגלות ופרעותיה. השיר ראה אור סמוך לכתיבתו והתקבל בהתלהבות בארץ ובחוץ לארץ וזכה לתפוצה רבה. השיר הוא משיריו הראשונים של'יאיר' שנכתבו בעברית, שאותה העשיר בזמן לימודי ספרות העברית באוניברסיטה העברית. העברית בשיר אינה של רב אמן בעל שליטה ברובדי לשון, אלא של יוצר בראשית דרכו. אז גם חל מפנה באופי שיריו משירה פרטית ללאומית בעלת הצהרות קולקטיביות רבות. השיר מונה שישה בתים, בכל בית ארבע שורות בעלות מקצב של מארש עם הדגשה של חלוקת ההברות.
לשיר נימות פוטוריסטיות, מודרניסטיות לזמנן. הפוטוריזם הוא אמירה ספרותית שנוצרה באירופה על ידי אמנים שהיו צעירים בזמן מלחמת העולם הראשונה ויצרו בין שתי מלחמות העולם. לנושאים בהם עוסקת שירתם טעם של נעורים מבקשי מרד והרס הישן ובניין עתיד חדש ומהפכני, תוך זלזול מופגן בסיכויי אריכות הימים, ותוך רצון למות בשיא החיים. 'יאיר' שגדל בבית דובר רוסית, ולמד ברוסיה הכיר את השירה הפוטוריסטית הרוסית בשפת המקור.

השורה "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת" חקוקה על קברו של שטרן, בבית הקברות נחלת יצחק. 

לינק לשמיעת 'חיילים אלמונים':

https://www.youtube.com/watch?v=-tKrzEh0zd4

כיצד נוצר סמל לח"י

מבקרים רבים שואלים אותנו כיצד נוצר סמל לחי"י. בתקופת פעילות המחתרת לא היה קיים סמל מוסכם, אולם מאוחר יותר אימצו חברי העמותה את היד המקופלת לשבועה, כסמלם.

מתוך לקסיקון  לח"י:
הסמל של לח"י נראה כך: כף יד ימין, בצבע נחושת, המופנית כלפי חוץ. שתי אצבעות – המורה והאמה- זקופות, ושלוש האצבעות האחרות קמוצות. היד מונחת על בסיס שכתוב עליו לח"י.
בסמל השתמשו לראשונה בסניף ירושלים,  בתש"ח. לאחר הקמת המדינה הוא התקבל כסמל רשמי של יוצאי לח"י. את הסמל עיצב קריאל גרדוש (דוש).

כשחיפשנו הסבר יותר מקיף מצאנו את עדותו של אליעזר בן עמי, מ- כ"ה באדר א', 25/2/2014:

  1. רעיון הסמל נולד בחטיבה הלוחמת של לח"י בירושלים בפיקודו של זטלר יהושע, במחצית הראשונה של שנת 1948, עוד בטרם הוכרזה המדינה על ידי דוד בן גוריון. היות וירושלים לפי תכנית החלוקה בהיותה מחוץ לשטח המוצע ליהודים, החליטו זטלר וחבריו שצריך למצוא סמל שייצג את ייחודה של ירושלים ומחויבותנו אליה בתוספת הכתובת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". את הכתובת רשמו אותה מתחת לסמל שבועת הצדעה ביד ימין קפוצה למחצה ושתי אצבעות המורה והאמה מורמות כלפי מעלה.
2. בחודש מרץ 1948, כחודש לאחר ששוחררתי מהכלא בתום מאסרי ב-9/2/1948, זומנתי לפגישה של אנשי לח"י, שהתקיימה במשרדו של גוטליב דוד 'עמיחי' ברמת גן. 'עמיחי' היה מפקד הפעולות בירושלים והיה סגנו של זטלר, וירד לשפלה לארגן את הסיוע לירושלים. במהלך הפגישה פנה אלי 'עמיחי' ואמר לי: לייזר! אולי תצייר לנו את הסמל שלנו בירושלים? שאלתיו: מה זה בדיוק? ואז הוא מדגים לי את ההצדעה ביד ימין, עם שתי האצבעות המורמות ומוסיף שלמטה בקשת או בקו ישר המילים " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בו במקום ציירתי את היד המצדיעה והוספתי בקשת את הכתוב מלמטה, כמתואר להלן.

3. באוגוסט 1949, כשעבדתי בתור מנהל עבודה בנחל הפוקרה ליד מעלה עקרבים, בדרך הישנה לאילת, פנה אלי 'דני הזקן', שהיה מפקד המחנה של קטע זה של הדרך שסללנו לאילת בפיקוד דרום תחת האחריות של חיל ההנדסה, ואמר לי: ליזר: צייר לנו את הסמל מירושלים". נעניתי לבקשתו ובמשך יומיים ציירתי את הסמל הנ"ל על קיר תומך של הסיבוב השלישי מלמעלה במעלה העקרבים. גודלו היה כ-5 מטרים גובה וכ-8 מטרים רוחב.

4. כעבור שנים בעמותה נודע לי, בעת שעדינה הייתה האחראית על העבודה, והציעה לבחור את הסמל כסמל של לח"י עבור דגל לעמותה לארועים והופעות, ש'דוש', גרדוש קריאל צייר אף הוא את הסמל לאחר שנאסר עם חברי לח"י שנאסרו (אחרי חיסול הרוזן ברנדוט ב- 17 בספטמבר 1948) בבית המעצר ביפו ליד השעון.

                                                             סמל לח"י מצויר במעלה עקרבים

72 שנים להתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה – ראיון עם חנה ערמוני

חנה ערמוני כחברת לח"י

בחודש האחרון ציינו 72 שנה, לפעולה קרבית נועזת ורבת משתתפים, שחייבה לוגיסטיקה מורכבת ואבטחת נסיגה לכוח של 44 לוחמים, באזור זרוע בסיסי צבא בריטי. ההתקפה של חברי לח"י על בתי המלאכה של הרכבת הייתה פעולה שהתקיימה במסגרת 'תנועת המרי העברי'. במסגרת פעולה זו פוצצו לוחמי לח"י את בתי המלאכה בהם היה מנוף מיוחד שאפשר את הרמת הקטרים וטיפול בהם.

לציון אירוע ראיינתי את הלוחמת חנה ערמוני – 'שרה', שהשתתפה בהתקפה זו.
ש': מה רציתם להשיג בפעולה זו, שהייתה כרוכה בסיכון רב?
בפעולה זו מאוד שמחנו על שיתוף הפעולה עם הגנה ואצ"ל. תכנית זו הייתה קשה, חיפה הייתה העיר מסוכנת עבור חברי לח"י כיוון שהעיר הייתה אדומה (תומכי הגנה) והמוסדות הפורמליים של ההסתדרות היו מאוד חזקים ורדפו אותנו. בחיפה היה גם נמל גדול, שדה תעופה, בתי זיקוק ומחנות צבאיים. אנו רצינו לפגוע בכל מה שהביא לבריטים תועלת והיה כדאי מבחינתם. תחבורה הייתה משהו מאוד אקוטי. זו הייתה הדרך הבטוחה שחיברה אותם לאזורי שליטה אחרים במצרים, בסוריה, עיראק שם הייתה להם השפעה גדולה. אנו רצינו לשבור את הביטחון הזה במעברים לארצות שמסביב.
ש': איך התכוננתם לפעולה זו ומדוע לבצע פעולה מסוכנת כל כך?
בבתי המלאכה עבדו אנשים שלנו שהעבירו לנו מודיעין שהיה חשוב לנו, לדעת את נקודות התורפה, איזה חלק שמור ואיך הכי כדאי להגיע ומתי.
לצערי הרב, לאחר הצלחת התכנית ופיצוץ המתקנים, בנסיגה נתקלו הלוחמים במארב בריטי.
מרבית הקורבנות היו בזמן המילוט. המונית שהייתה אמורה להתריע מפני הבריטים ולנסוע לפני המשאית לא הגיעה. גם אם היו עושים הכל כפי שתוכנן, זו הייתה פעולה מאוד מסוכנת. לקחנו בחשבון את כל הסיכונים וגם מיקשנו את הדרכים למחנות הצבא ובתי המלאכה.
ש': מה היה תפקידך בכוח?
זו הייתה הפעולה הכי גדולה בה השתתפתי. אני הייתי מוקשנית במשטרת קריית אתא. ברגע ששמענו את הפיצוצים, הטמנו את המוקשים, עם פנסים ולוחיות שכתוב עליהם "זהירות מוקשים" בקטע שבין משטרת קריית אתא לכביש הראשי, כדי לעכבם ולטרפד את הגעתם לאזור. אני לא הגעתי לבתי המלאכה, בעלי "אלימלך", חיים היה בין החוליות הראשונות והיה אחראי על איסוף והעלאת כל הלוחמים למשאית באזור שסבב את בתי המלאכה.
ש': איך מרגישים לפני שיוצאים לפעולה כזו?
יש התרגשות גדולה ותחושה שאנחנו נעשה את זה. משאית המילוט הייתה אמורה לאסוף גם אותנו, אך כששמענו את היריות הבנו שיש הסתבכות והלכנו ברגל לקיבוץ אושה. לאחר מתח רב, בו לא ידעתי מה עלה בגורלו של בעלי, לאחר יומיים בקיבוץ אושה נודע לנו על 11 ההרוגים! 
חיים, בעלי נתפס, גם בעלי השני, משה ערמוני היה בקבוצה ונתפס, הם הועברו  לבית הכלא בעכו. אחרי כמה זמן הרגשתי לא טוב והבנתי שאני בהריון, ובחגים הייתי מגיעה לבקר אותו עם תעודת זהות בדויה בשם של אחותו. דנו את כל 18 הלוחמים  שנתפסו בפעולה למוות, לאחר כמה חודשים חננו אותם למאסר עולם.

https://www.youtube.com/watch?v=JJ_a_jaW1hg

                                                                   ראיינה: יעל הלוי

סיפורה של החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל – חטיבה 8

היום לפני 70 שנה דוד בן גוריון מכריז על הקמת צה"ל , ב-31 במאי 1948 פורסמה פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל.

אנשי לח"י  ערכו את המפקד האחרון בשי"ח מוניס, כאלף אנשי לח"י התגייסו לצה"ל ב- 29 למאי 1948.
מרביתם התגייסו לחטיבה המשוריינת הראשונה, הלא היא חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, "הזקן", שמיד החל בגיוס אנשים מובחרים לתוכה ושאף למזג לוחמי פלמ"ח, לח"י ומשוחררי הצבא הבריטי במסגרת משותפת. הוא האמין בכך שיעלה בידו להתגבר על הניגודים התהומיים בין המרכיבים של החטיבה, והמלחמה המשותפת תגבש חיש מהר את הלוחמים על כל גווניהם והשקפותיהם. ה"זקו" הופיע במחנה כדי להיפגש עם המפקדים של לח"י, הוא שאל וחקר על כל אחד, על עברו המלחמתי ונסיונו הקרבי.

מהיכן הביאו את הטנקים? החטיבה הורכבה משני גדודים. גדוד 81 (שיותר מאוחר נקרא 89) , שהיה גדוד קומנדו, וגדוד 82  שהיה הגדוד המשוריין. במהלך ההפוגה השנייה הוקם גדוד שלישי, גדוד 88, שהיה גדוד מרגמות
בביטאון 'שריון' האחרון (אפריל 2018) אוריה אהרון כותב על גדוד 82 , גדוד 
הטנקים העברי הראשון . בחודש הראשון למדינה הוקמה חטיבה 8 עם גדוד משוריינים, ובליל 30 ביוני פעלה חבורה  של לוחמי ההגנה יחד עם שני חיילים בריטים שהצליחה להוציא ממחנה הצבא הבריטי שליד חיפה שני טנקי קרומוול בריטיים. עם שני טנקים אלה וטנקי ההוצ'קיס  שנרכשו קודם לכן מעודפי מלחמת העולם השנייה באירופה, שהגיעו רק ב- 15 ביוני 1948, הקימו את גדוד 82. אך 4 טנקים לא יספיקו כדי לעצור את הצבא המצרי מהיכן יביאו טנקים נוספים?                                                                                                                        

באותו ביטאון אמנון כפכפי בנו של ירוחם כפכפי, כותב על דמותו: ירוחם,  היה טכנאי טנקים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובפברואר 1948, הצטרף למטה הפלמ"ח. ב-15 באוגוסט נשלח ירוחם, לאיטליה לצורך איתור ורכישת טנקי שרמן מושבתים של הצבא האמריקני.

רכישת הטנקים ושליחתם לארץ, נעשתה בסיוע של יהודה ארזי ועדה סירני, שהצליחה להשיג את רישיון היצוא האיטלקי שאפשר את הפלגת הטנקים מנמל בארי. 30 גרוטאות טנקים הגיעו לארץ באוגוסט 1948 כשהן מוסתרות תחת מטען של בצל בבטן שתי אניות שהגיעו בתקופת אמברגו שהוטל על ישראל ונמנעה כניסתן לנמל. כדי לפרוק את האניות בנמל חיפה, סולקו המשקיפים הזרים מהמקום באמצעות הזמנתם למסיבת שתיה על הכרמל. הטנקים טופלו בסדנה בתל ליטווינסקי וכולם הוחזרו לכשירות.

טנק השרמן הראשון שתוקן בסדנת חטיבה 8, שבראשה עמד ירוחם, הוכתר באוקטובר 1948 טנק "יצחק שדה". טנקים אלה, יחד עם שרמנים נוספים שנרכשו בהמשך, היוו את הבסיס לחיל השריון של צה"ל.

תמונה מימין - יצחק שדה עם מפקד מצודת עיראק סואידן, לאחר כיבושה - 9/11/1948, משמאל, יעקב בנאי(מזל) מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י.
תמונה משמאל - יעקב גרנק ( דב הבלונדיני) מחזיק את דגל מצרים, לאחר כיבוש משטרת עיראק סואידן.

מבצע 'קדם' – הקרב האחרון בו לקחה חלק קבוצה מאורגנת של לח"י בתחום העיר ירושלים

הידעתם שבמלחמת העצמאות כוחות אצ"ל לח"י והגנה ניסו לכבוש את העיר העתיקה בירושלים?

השבוע נציין 51 שנים לשחרור ירושלים ,השבוע גם עברה שגרירות ארה"ב לעיר הקודש ובעקבותיה שגרירויות נוספות. זהו זמן מתאים לספר את סיפור נסיון כיבוש העיר העתיקה במלחמת השחרור. לקראת עזיבתם של הבריטים את הארץ, היה חשוב מאוד לתפוס את העמדות המוצבות בין העיר החדשה לעיר העתיקה ולרובע היהודי בפרט.  אנשי לח"י, בפקודו של יהושע זטלר, תפסו עמדות שנעזבו על ידי הבריטים. כחודשיים לאחר נפילת הרובע היהודי לידי הלגיון הירדני, נעשה ניסיון אחרון לכיבוש העיר העתיקה, לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, בשיתוף כוחות צה"ל, לח"י ואצ"ל בירושלים (המחתרות המשיכו לפעול באופן עצמאי בירושלים מפני שלא נכללה בשטח מדינת ישראל החדשה). למבצע זה ניתן השם 'קדם'. לוחמי חרות ישראל בירושלים

השתתפו במבצע 'קדם'. אור ליום 17 ביולי 1948,החל המבצע. התכנית כללה:                             

1. פריצת החומה ע"י גדוד "בית חורין" של ה'הגנה' ליד הר ציון, אך הקונוס (הפצצה שנועדה לפרוץ את החומה) לא הצליח לחדור את החומה.
 2. פריצת כוחות אצ"ל דרך השער החדש, אשר הצליחו לתפוס מאחז, אך נאלצו לסגת בגלל שתגבורת לא נשלחה.
3. כוחות לח"י אמורים היו לחדור את החומה באמצעות מתקן קונוס נוסף, ליד שער יפו, אך גם כאן לא פעל המתקן.

אז ציווה שאלתיאל, מפקד מטה הכוחות בירושלים, להפסיק את האש, על פי פקודת בן גוריון והמטכ"ל בגלל כניסת ההפוגה לתוקפה. העיר העתיקה נשארה בידי הירדנים עוד תשע עשרה שנים ושוחררה במלחמת ששת הימים.
עדותו של עזרא יכין, לוחם לח"י שהשתתף ונפצע קשה במבצע:
ברחבה הגדולה שבמרכז מחנה דרור התייצבו לוחמי חרות ישראל בירושלים, ערוכים מחלקות מחלקות, כשמפקדה של כל מחלקה ניצב לפניה. בראש מחלקתנו ניצבה אריאלה... אנו נרגשים. ההתרגשות גוברת מרגע לרגע... והנה מופיע מאיר וכולנו מצפים למוצא פיו: ... לכם, אומר מאיר, מצפות אלפיים שנות גלות. ללילה הזה הן מצפות.  בלילה הזה אנו עולים לשחרר את עיר דוד... ולפתע אנו שומעים קולות של ילדים: הצליחו! הצליחו! לכו לשלום ושובו בשלום! אנו מביטים לעבר הקולות- והנה החצר מלאה ילדים... הם באו מבית יתומים סמוך...והנה הם מלווים אותנו בתפילתם הזכה. תפילה זו המסה את קשיחותם של העזים בלוחמים. כל עין מלאה דמעה. כל לב רחץ בתפילה. אנו עולים למשאיות בדממה.  (לקוח מספרו 'אלנקם –סיפורו של לוחם חרות ישראל')

: בתמונה העליונהיהושע זטלר- מפקד לח"י בירושלים

בתמונה התחתונה: עזרא יכין בצעירותו

גבורת היחיד ביבניאל - ערב פסח תש"ד

                                                                                מנחם לונץ-'אליעזר'                        שבתאי דרוקר - 'ציון' 

ערב פסח תש"ד- היום לפני 74 שנים

בגיליון עיתון 'החזית' ניסן תש"ד, עלתה כתבה לזכרם של נופלים בקרב יחידים מול רבים ביבניאל. מנחם לונץ 'אליעזר' הסתיר בביתו את שבתאי דרוקר, 'ציון' אשר נפצע ברגלו. 'ציון', לוחם לח"י מחיפה שנפצע ב-2 באפריל 1944, בעת חילופי אש עם המשטרה, תקרית בה נפל חברו יוסף רוזנבאום 'ברוך'.

'ציון', עלה עם משפחתו מפולין בגיל צעיר, סיים את לימודיו והצטרף לאצ"ל ואח"כ ללח"י. 'אליעזר', סיים את בית המדרש למורים בירושלים, אך חזר ליבניאל כדי לנהל את המשק המשפחתי. ב-1943 התגייס ללח"י ונתן מחסה לרבים מאנשי לח"י המבוקשים. 'אליעזר', טיפל בפצוע, אך הסתבר כי אחד מחברי ה"הגנה" מיבניאל מסר לבריטים פרטים והסגירם לבולשת. ב- 6/4/1944 הקיפו את הבית שוטרים בריטים. התנהל קרב יריות, הכוחות לא היו שווים. שני אקדחים לעומת עשרות תת מקלעים ומקלעים. 'ציון' ו'אליעזר', החליטו להילחם על נפשם ולהשיב אש, ונפלו מות גיבורים. כשנוכח 'אליעזר', כי אין עוד רוח חיים באפו של חברו שלח את הכדור האחרון שנותר אל פיו.
אליהו גולומב, מפקד ה"הגנה", אמר לנתן ילין מור, חבר מרכז לח"י, על שני הלוחמים: "אני כולי נרעש ונרגש. אם השכלתם להקים בחורים כאלה, לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".

האירוע התרחש בערב חג הפסח, ופורסם בגיליון תחת הכותרת "זבח פסח תש"ד". כך נכתב: " אותו האיש ביבניאל, שהלשין לבולשת הבריטית על מנחם לונץ הי"ד, שהוא נותן מחסה בביתו ללוחם עברי, אותו האיש – פסח כשר היה לו השתא, למהדרין מן המהדרין.
במה נשתנה?
ובאותו ליל הסדר של אותו היום בו הודיעו העיתונים על זבח הפסח של היישוב העברי בשנת תש"ד ישבו אלמונים במחתרת ל"סדר".
והרבה מאוד מרור על שולחנם ושני גופות קדושים מסובים עמהם. לא "שי לחייל" יישלח להם, כי אין לגופם מדים בריטיים...

ואחד שואל( לא ילד. פה אין ילדים, יען כי אין פה אמהות).
מה נשתנה מק-מייכל, מאנטיוכוס, מטיטוס, מאדרינוס?
מה נשתנה לוחם חרות ישראל מפרטיזן צרפתי, פולני ויוגוסלבי?
שאין לקצץ את רוצחיהם מדם שוטרים בריטיים שיש להשמיד את שופכיהם, שיש לרדוף אותם במעשים שכל האמצעים טהורים אפילו בעיני רבנים ואנשי מוסר, כדי לחסלם חיסול פיסי ממש. מה נשתנה דם עברי מדם בריטי?
מה נשתנה?
וכולם עונים
עבדים!"