לוחמי לח"י נזכרים בכ"ט בנובמבר


ליל כ"ט בנובמבר נחרת בתודעתנו בעיקר כלילה של שכרון חושים עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. כולנו מכירים את הסיפורים על  ההמתנה סביב מקלטי הרדיו, המתח, ספירת הקולות, ולבסוף – שאגות השמחה המתפרצת ומעגלי הרוקדים שמילאו את הרחובות לאורך כל הלילה.

כיצד עבר אותו לילה על אנשי לח"י? עבור חלקם גברה הדאגה על השמחה. המחתרת אמנם שיבחה את ההחלטה על סיום המנדט ואת ההכרזה על השלטון הבריטי כשלטון זר, אבל מתחה ביקורת על המלצת הרוב בוועדה לחלוקת ארץ ישראל. בספרו "אלנקם" מתאר עזרא יכין את תחושותיו לאחר ההחלטה בעצרת האו"ם: "המוני יהודים יצאו לרחובות לרקוד ולחוג. אנחנו הבטנו בהם בדאגה, ובתקווה שהדבר לא יקום ולא יהיה. לא, לא לכך התפללנו בשנות המלחמה הקשות והארוכות. לא למען זאת נלחמנו. לא כדי להקים מדינה זרה בארצנו נאבקנו בענק הבריטי. בצער חשנו כי עמנו נוהג כאותה אם במשפט שלמה האומרת "גזרו"- כאילו ארץ זאת אינה שלנו. בכאב הבטנו בעם הרוקד העליזות. ידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות."

יכין לא היה היחיד שפחד אותו לילה. גם על חבריו, לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא עבר לילה של חרדה, כפי שמספר משה סבוראי: "ב-29 בנובמבר 1947 נמצאנו בכלא עכו. מהחדשות, ששמענו ברדיו, על המתרחש בארץ ובעולם, התכוננו להתפרצות האסירים הערבים נגדנו. ידענו שאם לא נהיה מוכנים כדי להתגונן, ישחטונו האסירים הערבים מבלי ששלטונות בית הסוהר ינקפו אצבע.
הצטיידנו ברגלי שולחנות ומיטות, בכלי עבודה וכלי מטבח, וחיכינו להתפרצותם. תוכניתנו היתה לרכז את כל האסירים העברים בחדר מס' 28... לפנות ערב באה ההתפרצות המתוכננת של האסירים הערבים. נסוגונו תוך התגוננות לחדר הגדול והתבצרנו בו, בעזרת שולחנות, ספסלים ומיטות. הערבים שרפו את הספרייה והתפרצו לחדרים האחרים והשמידו מכל הבא ליד אולם לא יכלו לפרוץ לחדר המבוצר מבפנים. פצצות דמע ופלוגה של שוטרים בריטים גירשה אותם חזרה לחדריהם. היתה זו הרגשה איומה להיות במצב זה בכלא, בין פושעים ורוצחים ערבים, נתונים לחסדם של שוטרים בריטים שונאים ושנואים."

ובכל זאת, לצד המתח והדאגה, היו גם כאלה שהתרגשו. אחד מהם הוא נתן ילין מור, חבר מרכז לח"י, שמתאר כיצד חש אותו לילה היסטורי, בעודו צופה בהתפרצויות השמחה של המוני הרוקדים במעגלים בכיכר מוגרבי: "תגובתי האישית היתה שונה: ברגע שהחלו ההמונים מריעים אחזה צמרמורת בכל גופי. שיני נקשו זו בזו. הרגשתי שחום גופי עולה. ידעתי היטב כי אין סיבה פיסית לרעד שתקפתני. זה היה תהליך מזורז של הפגת המתח שבו חייתי שבע שנים, מאז בואי ארצה: חודשים עם יאיר בחדרו המחתרתי, מאסר בסוריה, רצח יאיר, מעצר במחנות מזרע ולטרון, בריחה דרך המנהרה, מתח חיי מחתרת, אחריות לחייהם ולמותם של לוחמים. ברגע זה ראיתי את כולם לנגד עיני  - כולם יקרים, כולם ראויים לשמש דוגמה ומופת ללוחמים עשויים ללא חת, בכל הדורות. בזכות דמם, בזכות מאמציהם והסתכנותם, הגענו אל הלילה הזה." 

תגובות