Follow by Email

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

החודש לפני 64 שנה – טבח "ילדי רעננה".

בדרום רעננה, במקום בו עומדת כיום שכונת שביב, עמד בימי טרום המדינה מבנה נטוש, מבודד ומוקף פרדסים. מקום זה נשכר על ידי חברי לח"י, לכאורה לשימוש כמגורים, אך למעשה שימש כמקום שיכשיר את הנוער באימוני נשק. בבית היו שלושה חדרים ובאחד מהם נחפר סליק בו הוטמנו נשק וחומרי חבלה. בנובמבר 1947 התחיל שם קורס של קבוצת נערים ונערות חברי לח"י שעמד להמשך שבועיים. הקבוצה מנתה עשרה צעירים, ביניהם המדריך – יגאל, ומנהלת המשק – חמדה.


בבוקר ה-11 בנובמבר התנהל הקורס כסדרו. לאחר הרצאת הפתיחה הוצא הנשק מהמחסן והחניכים התיישבו על המזרונים הפרושים על הארץ והחלו לנקותו משמן האחסנה. יגאל הסתובב בין החניכים, הסביר ועזר להם בעבודת הניקוי. אחד הבחורים עמד בתצפית ליד החלון הפונה מערבה והציץ דרך הוילון. הם עבדו כך בשקט כשעה או שעתיים כשלפתע אמר הצופה בבהלה: "כלניות! כלניות!" וכולם קפאו על מקומם. יגאל ניגש לוילון והציץ החוצה. "כולם לעבור לחדר האחורי" לחש. בשקט קמו החניכים ועברו לחדר המזרחי שבו היה חלון ממנו ניתן לברוח החוצה ולרוץ אל הפרדסים שמסביב. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. "חמדה" פקד יגאל "גשי לדלת ופתחי" כל התנגדות היתה בלתי אפשרית. הקורס אך נפתח והצעירים עוד לא למדו להשתמש בנשק. חמדה ניגשה לדלת ופתחה. בפתח עמד סרג'נט בריטי חובש כומתה אדומה שמשמעה "כלניות" – צנחנים. הבריטי הציץ פנימה, הוא החוויר כשראה את קבוצת הנערים עם הרובים ונסוג בצעקת פקודה באנגלית יגאל פקד: "כולם לקפוץ ולרוץ לפרדס!"

אחד-אחד, אחת-אחת, החלו הצעירים לקפוץ ולרוץ, אך לאחר מספר צעדים - נפתחה עליהם אש מתת מקלעים ורובים. אחת הצעירות, "נמרודה", שקפצה שלישית או רביעית, ראתה שחבריה נשכבים על הארץ ונשכבה גם היא, בחושבה שהם עושים זאת כדי שלא להיפגע. לפתע ראתה את חברתה אורה רצה ונופלת. אז הבינה שחבריה לא נשכבו, כי אם נפלו מכיוון שנפגעו מאש התופת. שנים לאחר מכן סיפרה "נמרודה" (בשמה האמיתי רבקה אליאב) את זיכרונותיה מהיום הנורא ההוא:
"התחילו יריות מכל הכיוונים. המגרש שהיה מחוץ לחלון היה כבר מוקף מאות חיילים בריטים, ואנחנו נפלנו למטווח כמו ברווזים. בזה אחר זה החברים נהרגו. אני שכבתי על הארץ ולא נפגעתי, למרות שירו לעברי. שניים מאיתנו הספיקו לרוץ לכיוון הפרדס, וניצלו. צעיר נוסף ברח גם הוא, והבריטים חשבו שהוא ילד תועה, ואחד נוסף נפצע קודם לכן. במטווח הזה היינו שישה, אני וחמשת ההרוגים... לאחר מכן הגיעה משאית, וכל שני חיילים הרימו גופה וזרקו אותה למשאית. בהתחלה הייתי בטוחה שהם סתם שוכבים שם, כמוני. הראשון היה יגאל, אחריו אריאל, אחר כך חמדה ואורה, שנפצעה קשה ומתה בבית החולים. מאוחר יותר, הם ניגשו לזרוק אותנו למשאית, ולפניי לקחו את אברהם חמילבסקי שנפצע גם הוא קשה. כשניגשו אליי לזרוק גם אותי למשאית, נעמדתי על הרגליים. החייל שהיה מולי היה בהלם, ועם הקת של הרובה נתן לי מכה חזקה בראש. הזדעזעתי, אבל לא קרה לי שום דבר. הייתי היחידה שיצאה ללא פגע".

אליאב נלקחה לחקירה, נשפטה ונידונה למאסר עולם. היא נשלחה לבית הכלא לנשים בבית לחם. "רק כשהגעתי לבית הכלא הרשיתי לעצמי להתפרק", היא אומרת. "לא קלטתי שמדובר במוות, כי הם היו כל כך צעירים. רק אז בכיתי במשך כמה ימים רצופים".

לאחר שישבה בבית לחם שלושה חודשים, היא הועברה לבית הכלא בעתלית, שם ריצתה שלושה חודשים נוספים. שבועיים לאחר נטישת הבריטים את הארץ היא שוחררה והתגייסה לשורות צה"ל.
חמשת ילדי רעננה שנרצחו: המדריך יצחק (יגאל) מוסקוביץ' בן ה-19, מנהלת המשק שרה (חמדה) בלסקי בת ה-18 והחניכים לאה (רות) גינצלר בת ה-16, שלום (אריאל) מחרובסקי בן ה-17 ויהודית (אורה) מגורי-כהן בת 16 קבורים בבית הקברות נחלת יצחק.

יהי זכרם ברוך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה