Follow by Email

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

הלילה לפני 68 שנים: בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1942, התבצעה אחת הבריחות החשובות שסייעה לשיקום המחתרת אחרי רצח יאיר ולהתארגנות מחודשת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע. כך מתאר יצחק שמיר את הרקע לבריחה: "כעל גבי גחלים ישבתי במחנה הריכוז במזרע בשנת תש"ב, מכות קשות ניתכו על המחתרת בזו אחר זו: הרצח של שני לוחמי המחתרת בדיזינגוף 30, רצח יאיר, חטיפות, עינויים, מאסרים בלי סוף. ללא נשוא היה הסבל של ישיבה מאחורי התיל באפס מעשה.
 יום יום היינו נוטלים את העיתון בידיים רועדות והעיניים היו מחפשות ידיעות על אסונות חדשים. וכשידיעות אלו היו באות, היו נקפצים האגרופים, היה מתרתח הדם. זה היה זעם אין-אונים. וידענו: המוצא היחידי מהזעם למעשה – היא הבריחה. זהו תנאי קודם לחידוש הפעולה. לתחיית המחתרת."


המשימה לא היתה פשוטה. שלוש גדרות הקיפו את המחנה. שתיים פנימיות ואחת חיצונית. הפנימיות נשמרו היטב וכמעט מן הנמנע היה לחמוק בעדן מבלי שהשומרים ירגישו. צריך היה, אפוא, לצאת ברשות מהגדרות הפנימיות, להסתתר בתחום המחנה שביניהן לבין הגדר החיצונית, ובלילה לעבור את הגדר החיצונית ולחמוק אל החופש.

בין הגדר הפנימית והחיצונית היו משרדי המחנה והמחסנים. במשך היום היו חלק מהעצירים יוצאים לשם - לסידורים וקניות בקנטינה. המקום היחיד שבא בחשבון לשמש מקום מחבוא במשך היום היה מחסן קטן של מיטות ושמיכות, שהיו מבקרים בו לעתים רחוקות. אם יצליחו הבורחים להסתתר במחסן יוכלו בקלות יחסית להמשיך החוצה.

אולם, כדי להגשים את התכנית היה צורך להתגבר על מספר קשיים:

א. כיצד לצאת מתחום הגדרות הפנימיות ולא לחזור? השוטרים היו רושמים תמיד את מספר האנשים היוצאים והחוזרים.

לשם כך הפכו הבורחים ל'נושאי כליו' של הממונה על הקניות בקנטינה שהיה בעל חופש תנועה גמור בשטח המחנה. תוך זמן קצר התרגלו השוטרים לראותם יוצאים ונכנסים במחנה ולא הקפידו עוד על הרישום.

ב. כיצד להיכנס למחסן אשר היה תמיד נעול ונמצא בקרבת הקנטינה ומקום מגוריהם של השוטרים?

במסגרת יציאתם היומית ל"סידורי קניות" מצאו הזדמנות להיכנס למחסן ולפתוח מבפנים את החלון, כך שלשם כניסה למחסן היה צריך רק לדחוף דחיפה קלה את החלון ולהיכנס דרכו בקפיצה פנימה.

ג. איך לסדר את מיפקד הלילה, מבלי שירגישו בהעדרם של הבורחים, כי אם ירגישו יחפשו בכל המחנה וימצאו אותם.

הצריפים נפקדו לפי תור. עד שהגיעו השוטרים לצריף האחרון, הצריף של שמיר וגלעדי הספיקו החברים מהצריפים שכבר נפקדו לקפוץ דרך החלון ולמלא את מקומם. איש לא הרגיש בחסרונם של השניים שהתחבאו כל אותו זמן במחסן השמיכות.

מכשולים בלתי צפויים:

מתוך עדותו של שמיר: "אנו ממתינים לשעה תשע, עת נפסקת התנועה במחנה והחשכה היא גמורה. אני מתקרב בזהירות לחלון, פותח אותו בשקט ומציץ החוצה. לכל השדים! שוב קושי. הפעם- בלתי צפוי לגמרי. איזה שוטר ערבי שלא יכול להירדם בבית בגלל החום הוציא לו את מיטתו החוצה, והעמידה בדיוק על יד חלון המחסן. מקום אחר לא היה יכול לבחור לו! אנו מקללים חרש. מה לעשות? אנו מתקרבים שוב בזהירות לחלון ומציצים החוצה. הערבי שוכב לו, אך קשה לקבוע אם הוא ישן או ער, למזלנו אין הוא רגיל כנראה לנחור. כך חיכינו עד שעה אחת עשרה. יותר לא יכולנו לחכות. היינו צריכים עוד ללכת ברגל דרך ארוכה למדי ואם נתמהמה, עלולים אנו להיכשל.התחלנו גולשים מהחלון. כשאך הרחקנו בזחילה מספר מטרים, התרומם לפתע פתאום הערבי ממשכבו ונשאר במצב ישיבה. חשבנו שהכל אבוד, אך מתוך חוסר רצון להשלים עם הכישלון נצמדנו אל הקרקע, ונשארנו שוכבים דוממים, מבלי להניע איבר. אינני יודע כמה זמן חלף במצב זה. אך פתאום שכב הערבי שוב והפך את גבו אלינו. נשמנו לרווחה והמשכנו לזחול. שמענו על ידינו את שיחותיהם של השומרים וסיסמאות השמירה, אך לא חששנו מפניהם, כי כל תשומת ליבם היתה מרוכזת בשמירה על הגדרות הפנימיות. ואילו אנחנו היינו מספר מטרים מאחורי גבם, מבלי שהם בכלל יתארו לעצמם כזאת. מפעם לפעם היו פוקדות אותנו קרני הזרקור, אך ידענו שסכנתן אינה מרובה ביותר."

מחוץ לגדר

את התיל לא קל היה לחתוך. הצבת שהשתמשו בה כדי לחתוך את הגדר החיצונית לא היתה מהמשובחות, ויתכן גם שההתרגשות הפריעה. שמיר: "עודנו מזיעים על יד הגדר ופתאום הואר כל השטח באור פנסי מכוניות שהתקרבו למקום שבו היינו שכובים. לאורך הגדר היתה דרך עפר, שבה היו עוברות לפעמים מכוניות צבאיות בדרכן למחנה צבא סמוך. שוב חשבנו שהכל אבוד, אך מחוסר ברירה נשארנו שכובים במקומותינו. אירע נס, המכונית עברה מבלי להתעכב. לא השגיחו בנו. לאחר זאת החלטנו לא להתעכב יותר במקום מסוכן זה, לא לסמוך על הצבת ולעבור בכל מחיר דרך חוטי התיל. עברנו. קצת שריטות בידיים וברגליים, מספר קרעים בחולצה ובמכנסיים. אך מה זה חשוב? אנחנו מחוץ לגדר."

רק בורח מהכלא יודע את הרגשת האושר הנפלא ברגע הראשון של החופש. הרגשה המשכיחה אפילו את הסכנות שעודן מרובות, כל עוד נמצא הבורח בקרבת כלאו. זר לא יבין זאת.

בריחה זו היתה הראשונה מבין בריחות רבות של חברי מחתרת לח"י.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה